אבא שלי תמיד היה מספר שחודש מרץ מכונה באיטלקית "מרצ'ו פנצ'ו", מרץ המשוגע. ואכן, עבורנו חודש מרץ היה בהחלט עמוס והפכפך. ארבע חתונות של בוגרי סדנה, זוג אחד שהתגרש, וברית מרגשת מאד (כי להביא ילד ראשון אחרי גיל 40 זה תמיד מרגש מאד).
שמנו לב, אגב, שחודש מרץ מאופיין בהמון פרידות. לפני האביב אנשים מתמלאים בתחושת התחדשות ואופטימיות, ומסיימים קשרים מתוך מחשבה ש"תוך זמן קצר נוכל למצוא קשר חדש וטוב יותר". אבל לרוב אחרי פרידה זה לא פשוט להיכנס לקשר חדש, רק בחלק קטן של המקרים זה באמת קורה באביב. למה? כי באביב פורח מה שזרענו בחורף. אז אם רוצים זוגיות באביב כדאי להיפרד בתחילת החורף, לזרוע בתוכינו אלמנטים של זוגיות (חיבור מחדש לכוחות של העצמי, בירור הערכים החשובים בזוגיות) - שילבלבו באביב. כמו שנשים מושפעות ממחזור הירח, כך גם כולנו - מושפעים מעונות השנה!
וזה מה שלמעשה היה עם 3 מתוך 4 החתונות שהיו לנו בחודש מרץ. שלושה מהזוגות התחתנו תוך כחצי שנה מהדייט הראשון! זרעו בחורף, התחתנו לקראת האביב (כי... באביב פשוט האולמות יותר יקרים, תודו שזו סיבה מאד מעניינת לא להאריך את משך האירוסין :-) .
מה שעוד משותף לשלוש החתונות האלה הוא שהמתאמנים עברו הרבה סדנאות והרבה תלאות, ועשו תהליכים מאד משמעותים כדי להגיע לקשר שסוף סוף זורם בקלות.
אנשים שלא מכירים את כל הפרטים הקטנים שומעים את הסיפורים על הזוגות האלה, תוך חודש עברו לגור ביחד תוך 4 חודשים התארסו וחודש/חודשיים אחר-כך התחתנו - ורוצים גם. הם חושבים שככה זה "אמור להיות" אצל כולם. אבל הם לא שמעו את מה שקדם לכך.
מתאמנים באים אלינו לסדנה ומחכים שה"נס" יקרה להם. לומדים בשקידה את היידע הרב, מבצעים משימות, יוצאים לדייטים, מתאמנים, משתפרים... אבל ברגע האמת, כשצריך לקחת סיכון, שצריך לעשות שינוי ולקפוץ רחוק רחוק מתחום הנוחות של הרווקות שלהם, ברגע הזה הם מאד מתקשים. ודווקא שם נמצאת נקודת המפנה.
אלו שעוקבים אחרי הבלוג כבר שנה וחצי אולי זוכרים את הבלוג שלי מיוני 2013, בשם "דגל האהבה יורד לחצי התורן", שם כתבתי על יונית (שם בדוי), אחת הנשים שהתחתנו עכשיו.
עם יונית הייתי באש במים, שתינו עשינו מאמץ כדי לגרום לאהבה לנצח. אבל לצערי במקרה הזה האהבה, גדולה ככל שהיתה וטובה ככל שהיתה אז (והיא היתה), לא הצליחה לעבור את המכשול של... "ילדים". היא רוצה ילדים, מאד. בן הזוג שלה דאז (גרוש+2) התלבט, אמר שאולי, אמר שכן, ובסוף החליט שהוא לא רוצה עוד ילדים. אבל הוא גם לא רצה לאבד אותה. הוא לא התכוון לרמות או להוליך אותה שולל, הוא האמין שתהיה לו שוב משפחה עם ילדים וריח של עוגה ביום שישי בארוחה המשפחתית. הוא רצה, הוא האמין... אבל הוא לא יכול, הוא הרגיש שהוא בוגד בבנים שלו. הוא לא יכול לעשות להם את זה.
יונית כאמור לא היתה מוכנה לוותר על ילדים - אז הם נפרדו. אחרי המאמצים, אחרי התקווה, אחרי ההשקעה - האכזבה היתה מאד כואבת. כמו שכתבתי דגל האהבה ירד לחצי התורן. יונית הימרה על האהבה. היא היתה מוכנה להיות בקשר עם גבר שלא היה בטוח שירצה ילדים והם היו ביחד 8 חודשים. היא ניכנסה לקשר עם גבר גרוש עם ילדים, מה שלא הסכימה לעשות בעבר. היא יצאה עם גבר שגר בקצה השני של הארץ ומבוגר ממנה בהרבה - משהו שבחיים לא חשבה שיכול להצליח. היא התמסרה לזוגיות, לא נתנה לפחד מפרידה לנהל את ההחלטות שלה, היא התמסרה לגמרי לתהליך יצירת זוגיות ונתנה את המקסימום שלה. כמו שאנחנו אוהבים להגיד - עברה ממש גיבוש לסיירת זוגיות. ואז כשהגיע אחרי כמה חודשים הבא בתור, היא היתה בשלה לגמרי, היו לה כבר דפוסי חשיבה והתנהלות זוגיים, שסיגלה במערכות יחסים האחרונות שניהלה.
כשהיא הכירה את מי שהיום בעלה היא כבר היתה מיומנת וידעה להתנהל נכון עם הבדלי החשיבה שבין נשים לגברים, היא ידעה לזהות את מבחני הלחץ שמתעוררים אצלה, או אלה שהוא מעביר לה ולקחת אותם בכזו קלות, עד כי כמעט לא הורגשו. היום היא יודעת לבקש ולהגדיר מה מפריע לה מבלי שזה יתפתח לויכוח או מריבה. זהו דיאלוג זוגי המנוסח בצורה מאד מסויימת, לו אנו קוראים "דיאלוג של הוד והדר". זה לא סתם קרה, זה לא שפתאום "המזל האיר לה פנים". היא התאמנה, התפתחה, סיגלה מיומנויות ואז, רק אז, זה "בא בקלות". כמו מישהו שמתאמן בחדר כושר, מפתח שרירים וסיבולת, ואז מה שהיה פעם בלתי אפשרי עכשיו מרגיש "קלי קלות"!
לאחד הגברים שהתחתן החודש היתה גם היסטוריה זוגית רצינית...:
חזי (בוגר סדנה) הכיר את טליה ומהר מאד (חודש) הם עבור לגור ביחד בדירה שלו. תוך חצי שנה התחתנו. נשמע פשוט וקל? רק לכאורה. לפני טליה הוא עבר כמה וכמה מערכות יחסים לא פשוטות... למעשה, החברה שהיתה לו לפני טליה היתה פריצת הדרך שלו. הוא מאד התחבר לאישיות שלה, אהב את האנרגיות והצחוק שלה, היו לה את כל התכונות שהוא חיפש באישה. אבל המראה שלה לא היה הסגנון שלו. הוא הרגיש שהוא לא נמשך אליה, והערך הזה מאד חשוב לו. בעבר הוא היה פוסל בחורה כזו על הסף, לא היה נותן לה צ'אנס אפילו לדייט שני. אבל הפעם הוא היה מצוייד בתובנה שחשוב להילחם על כל קשר זוגי (זה דפוס חשיבה זוגי מובהק, בניגוד לרווקים הסידרתיים שברגע שמשהו לא מסתדר הם סוגרים את הקשר). הוא היה מוכן להתאמץ, לעשות הכל שזה יצליח: היה בייעוץ, ניסה תהליך טנטרי, כמובן המשיך בתהליך אימון... הוא התאמץ לעורר את המשיכה, לעזור לעצמו להיות נוכח. באופן מפתיע, זאת היא שויתרה קודם, היא רצתה גבר שיימשך אליה באופן טבעי, לא מישהו שיצטרך להתאמץ כדי להימשך. עצם זה שהוא הצליח להחזיק 4 חודשים בתנאים כאלה היתה תקדים מאד משמעותי בדרך שלו.
היו לו הרבה דברים שבעבר הוא לא היה מוכן לת צ'אנס, כמו למשל גיל, עישון... אבל תהליך האימון פתח אצלו משהו, פתח את החשיבה הזוגית. הוא למד שאפשר להיות במערכות יחסים ולהנות מהן ולהרגיש טוב, גם אם לכאורה נראה שאין סיכוי שיהיה לו טוב. הוא למד שזה בידיים שלו להפוך מערכת יחסים לטובה, זה לא קורה מעצמו.
אז חזי התחתן עם מישהי שהוא ממש אוהב וממש הטעם שלו, והיה בינהם חיבור חזק מההתחלה. הכל הלך חלק? לא, היו להם משברים, לכל זוג יש. הם אפילו נפרדו, לרגע היה נדמה שזה אבוד. אבל הפעם ה"שרירים" שלו כבר היו חזקים מאד. הם הצליחו לגשר על כל הפערים, על כל המחלוקות. היה כיף לראות את זה ולהיות שותפה לתהליך.
ועכשיו, לחלק הקצת יותר עצוב של הבלוג:
עד היום, במשך 9 השנים שאנו מאמנים ליצירת זוגיות, חיתנו כ-160 בוגרי הסדנאות שלנו (הרוב עשו "חופה כהילכתה", אך לא כולם - יש כאלו שעשו חוזים והסכמים למיניהם, חתונה רפורמית או חתונה בקפריסין, וכו' וכו'). מתוך ה-160 חתונות, עד היום היו לנו 3 גירושין. אם תשאלו אותנו, סטטיסטיקה די טובה בהשוואה ל 30% גירושין שזה הממוצע בישראל! (50% בקרב האוכלוסיה החילונית).
כל זוג שמתגרש זה כמובן עצוב. גדי הכיר את רונית, והיה ביניהם קליק מאד חזק. אמנם לא בפעם הראשונה שנפגשו, אך בהמשך הדרך היה להם מפגש שהיה ממש "וואו", ואחרי זה היה ברור שהם ביחד. גם אצלם התהליך היה על סטרואידים :-) תוך כמה חודשים הם התחתנו, היתה שימחה גדולה. לאחר מכן במשך תקופה מאד ארוכה לא שמעתי מהם. לא ממש ידעתי מה עובר עליהם, פשוט הנחתי שהכל בסדר. בדיעבד התברר ש"השרירים הזוגיים" - אותם שרירים שאנחנו מפתחים ומחזקים בסדנאות, יכולים באותה מידה להיחלש ולהידלדל אם לא ממשיכים לעבוד על הזוגיות. גם אצלי ואצל ארי, אחרי 10 שנות נישואין - הדפוסים הרווקיים עולים מפעם לפעם ("למה לעשות משהו ביחד אם יותר קל לעשות אותו לבד?"). לכן כל-כך חשוב להמשיך, לעבוד ולתרגל את הנושא של תקשורת זוגית!
כבר כתבתי בעבר הרבה על מבחני הלחץ שעוברים בתחילת יחסים, בעיקר בשלב האירוסין, שם המבחנים הם הכי גדולים וקשים. אבל עוד לא כתבתי על מבחני הלחץ שעוברים בשנה הראשונה (ולפעמים גם בשניה) של הנישואין. השנה הראשונה מאופיינת בנדנדה רגשית: חרטות, וירח דבש. חלק גדול מהזמן אנו מרגישים שעשינו טעות נוראית, שאנחנו בכלא וזה לכל החיים... אז אנחנו בועטים, מנסים להשתחרר אבל - גם רוצים להישאר, כמו מישהו שאומר "תחזיק אותי שאני לא אפוצץ אותו". יותר משאנחנו לא אוהבים את בן/ת-הזוג אנחנו מפסיקים לאהוב את עצמנו ומי שהפכנו להיות ביחסים. ומצד שני יש הרבה רגעים שאנחו מצליחים לפתור ולהתמודד ואנחנו מרגישים ברי מזל וטוב לנו ואנחנו מאושרים (ואיזה כיף שיצאנו מועדון הרווקים).
בתקופת מבחני הלחץ שאחרי החתונה, מי שציפה "לחיות באושר ועושר" יתבדה בגדול. מי שלא לוקח אחריות על עצמו ועל הדפוסים הרווקיים שלו אז הם ינצחו. מי שמצפה שהשני יהיה זה שישתנה "כי אני בסדר" והוא/יא לא, מי שיחשוב ש"עדיף לבד", או ש"בזוגיות אחרת הכל יהיה יותר טוב", ימצא את עצמו שוב במעגל מחפשי הזוגיות! מצליחנים עושים הכל הכל הכל כדי להצליח בדבר שהם בחרו בו. זהו קו אופי המאפיין אותם.
ועם זאת לפעמים נמצא את עצמנו במערכת יחסים שאנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להצליח והצד השני מוותר, לא מוכן להשקיע ואין מה לעשות. כמו במקרה של גדי. אולי הוא תפס את עצמו קצת מאוחר, אולי הוא בחר להתאמץ, לתקן ולהציל שהצד השני כבר "טבעה" ברגשות, אבל מה שחשוב שהוא בחר להתמודד, להשאר, לנסות לשפר הוא נתן לדפוסים הזוגיים להוביל.
מה בעצם אני רוצה לומר לכם?
רוב האנשים לא נולדים עם יכולות זוגיות מופלאות, אלא לומדים עם הנסיון. אלו שמצליחים בזוגיות הם אלו שבאופן מודע מתפתחים עם הקשרים הזוגיים, שלהם, משתפרים ומשתבחים עם הזמן.
גם בתוך מערכות יחסים קיימות, אם יש משברים ומכשולים זה אומר שאנחנו צריכים ללמוד כאן משהו, אנחנו צריכים לגדול כדי לפתור את המשבר. מה שעשינו עד היום לא מספיק, צריך לעלות כיתה כדי לחזור ליחסים טובים. צריך להשקיע, להתאמץ, לקפוץ בנג'י רגשי, לשנות הרגלים שטבועים בנו אבל לא מקדמים אותנו.
בגילאי 33 בערך כבר מתחילים הדפוסים הרווקיים להתקבע. "הזאב הבודד" שבנו מנצח את "ציפור האהבה" וזו הסיבה שכדי להכנס לקשר משמעותי וגם ךא פשוט להחזיקו, אכן צריך לעשות עבודה. זה לא קורה מלצאת לעוד דייט ועוד דייט ולחפש באתרים או בטיולים או בטינדר - שפע הזדמנויות לא חסר. למצוא מקומות להכיר, לא חסר. החוכמה היא לזהות מה חוסם אותי ולשחרר חסימה, ולא לנוח יותר מדי. מפעם לפעם חשוב מאד לקפוץ ל"חדר הכושר של הזוגיות" כדי לעבוד על השרירים! שלכם באהבה
יעל לב-אור
