רונן: "את רוצה לומר לי שאת רוצה שאני אצא עם מישהי שאני לא נמשך אליה?"
שירלי: "אני מסכימה עם רונן, אני חייבת שיהיה רגש. אני מכירה את עצמי, אם אין את זה ברגע הראשון - זה לא ילך"
אני: "באתם לאימון כי מה שאתם עושים כבר כמה שנים טובות לא מביא אתכם למטרה, נכון?"
רונן: "תראי יעל, במקרה שלי, זה לא מדוייק. היו לי כמה חברות רציניות, שמאד נמשכתי אליהן. אני לא איזה מסכן שאף פעם לא היתה לו חברה"
אני: "גם לשירלי היו מערכות רציניות, היא כמעט התחתנה פעם, לפני 10 שנים. ועם זאת שניכם עדיין לא נשואים, בלי משפחה משלכם, ושניכם בחיים לא האמנתם שאתם תעברו את גיל 30 ולא תתחתנו. איך שלא תסתכלו על זה, משהו לא-עובד. יש משהו שאתם עושים לא נכון!"
שירלי: "ברור, בגלל זה באנו, שתלמדי אותנו. אני רוצה להתחתן, אבל לא עם כל גבר שאני אמצא ברחוב!?"
אני: "מה השינוי שאתם רוצים ומוכנים לעשות, כדי שזה יקרה?"
אהבה. מי שמוצא את עצמו בגיל +30 רוצה להתחתן אבל זה לא יוצא, מחפש אהבה, אהבה אמיתית. חיבור עמוק. הם אומרים לי "אני מעדיף להיות לבד מאשר להיות במערכת יחסים בלי אהבה". הרבה נשים גרושות אומרות לי "הטעות שלי שהתחתנתי בלי אהבה, מתוך לחץ משפחתי / חברתי, פחדתי להשאר לבד".
תפיסה מעניינת. את כל המשפטים האלה אני אמרתי עד גיל 35, הכל בשם האהבה. שנים חייתי בלי אהבה כי... אני לא מוכנה לוותר על אהבה. חברים וקולגות שלי התחתנו, חלקם אפילו התגרשו ושוב התחתנו, השיגו אהבה, ואני - נשארתי לבד, בשם האהבה. 'לבד על הגג שבתות וחגים' - בשם האהבה.
אבל מה שחיפשתי להרגיש, זה בכלל לא היה אהבה. זה היה משהו אחר לגמרי.
בואו ניסע קצת אחורה בזמן...בעבר מלכים היו מחתנים את הילדים שלהם כדי לעשות שלום מדיני, כדי לצבור כוח פוליטי. לא דיברו על אהבה. במשך מאות שנים אנשים היו מתחתנים ב'שידוך'. אלו שנחשבו בעלי מזל היו אלו שההורים שלהם הצליחו למצוא להם שידוך עם גבר או אישה ממשפחה טובה, עם ייחוס טוב, אמידים ובעלי מעמד מכובד בקהילה.
בעידן השפע של היום החיים הם לא הישרדות, יש לנו חופש בחירה להיות בכל מערכת יחסים המתאימה לנו - סוף סוף אנשים בוחרים בני זוג מאהבה, ו...אחוזי הגירושין רק עולים ועולים בקצב מטורף.
ועם זאת כמעט אף אחד לא חושב שאולי להתחתן מאהבה זה בעצם לא ערובה לחיי זוגיות טובים.
היה רגע חשוב, כשהייתי בת 33, שהבנתי שמה שאני כל הזמן מחפשת להרגיש זה כלל לא אהבה, זה רגש אחר לגמרי. מאותו רגע עברו כמה חודשים טובים שהמשכתי להרגיש, המשכתי להשתוקק למשהו שקראתי לו אהבה אבל בכלל לא היה אהבה. שירלי ורונן, ועוד מאות מתאמנים שלנו בדיוק כמוני, מחפשים להרגיש, מהרגע הראשון, מהדקה הראשונה. מחפשים לממש את הפנטזיה של כולם לזוגיות קסומה מהרגע הראשון, מחפשים את האישור ש'אנחנו לא נכשלנו', ש'היה שווה לחכות את כל השנים האלה לו/לה', מחכים לרגע שיוכלו לצעוק בקול רם בחתונה שלהם "אמרתי לכם! כולכם ניסיתם לשכנע אותי לחיות את הפשרה שלכם, אבל אני לא התפשרתי!"
רונן: "לא כל מה שתגידי אני אעשה. אני שומע, לומד, אבל אני יודע מה אני צריך"
שירלי: "אני כאן מתמסרת לגמרי, מה שתגידי אני עושה, סומכת עליך, גם אם זה לא הגיוני לי"
אני: "רונן ואם מה שתבחר 'לא לעשות' זה בדיוק השינוי שמפריד בינך לבין משפחה? זה בדיוק נקודת ההיפוך שלך מ'רווק' ל'נשוי'. ושירלי, אם את כל-כך מתמסרת כמו שאת מאמינה שאת, כמו שאמרת 'לא תהיה לי בעיה להתחייב כשיגיע האחד', אז למה את לא מצליחה לייצר 5 דייטים עם אותו גבר, משימת אימון שנתתי לך כבר לפני חצי שנה?
אני לא אומרת לכם לחיות בלי אהבה, ובלי משיכה ובלי תשוקה או כל ערך אחר שחשוב לכם. אנשים באים לאימון לא כדי שהם יוכלו לחיות חיים של פשרה, לאימון באים כדי לממש את הפוטנציאל הגבוה שלכם, כדי שתוכלו לחיות את החיים שאתם חולמים עליהם ואפילו יותר. אני רק אומרת שהחלום שלכם לא נמצא בתחושות האלה שאתם רוצים להרגיש מהרגע הראשון.עובדה - שניכם הרגשתם אותם שוב ושוב, המון פעמים, והחלום - כל פעם התנפץ. אני רק אומרת לכם שחונכתם ש'אי-אפשר לבחור במי להתאהב, ומשיכה או שיש או שאין'. וזאת הטעות הבסיסית שלכם. אתם יכולים לבחור במי להתאהב ולמי להמשך.
הנה אני שוקלת 100 קילו. בתקופת הרנסנס סביר להניח שהייתי סמל סקס, אז סגדו לנשים מלאות. היום לא. הכל עניין של התניות תרבותיות או אחרות, וההתניות האלה בראש שלנו. אם תשנו את צורת החשיבה שלכם ואת "האני מאמין" שלכם, אז תדלקו אחרת!"
שירלי התקשרה אלי אחרי חצי שנה.
"אני לא בדיוק יכולה להסביר את זה. אין את הפרפרים האלה שרציתי להרגיש, כבר הרבה זמן אני לא מרגישה אותם, ויצאתי עם כמה גברים שהיו מפילים אותי בעבר... אבל הם היו כאלה לא סגורים על עצמם, לא התאים לי. את מאמינה שאני יוצאת עם בחור שקוראים לו חיים? שם של 'סבא' כזה. אבל בפנים אני מרגישה שזה נכון. זה נבנה לאט-לאט, שאני לומדת להכיר אותו, וככול שאנחנו יותר ביחד אז הרגש מתחזק. אבל... אני גם עצובה. קשה לי להסביר לך אני שמחה ועצובה"
שירלי למדה סוף סוף להבדיל בין 'תשוקה' לבין 'אהבה'. כמו שאני בזמנו הבנתי שאני קצת כמו נערה בת 16, מתלהבת מכל גבר 'שעושה לי את זה', ללא הפרספקטיבה של אישה בוגרת. הבנתי גם שהמשיכה הפיזית או האינטלקטואלית, אפילו הבושה, ניהלו אותי, בושה שנובעת מתחושת הכישלון שחוויתי מעצם היותי רווקה שלא מצליחה להחזיק זוגיות אפילו קצרה.
מהרצון לפצות על הבושה, כל גבר שהיו לו 'סמלי סטטוס נדרשים' שיכול היה להיות הוכחה לעולם שאני לא כישלון, ישר עורר אצלי התרגשות ורצון עז להשיג אותו. הרצון הזה והתשוקה חברו ביחד ואותם הגדרתי כאהבה.
זה לא היה פשוט להתבגר, להתפתח, להודות בזה. היו לי חבלי לידה לא קלים בכלל. אבל זה לגמרי שווה ומתגמל. תהליך ההתפתחות שאני (וגם שירלי) עברנו היה קשור לשלב מאד חשוב שעדיין לא דיברתי עליו - השלב של התחברות לנשיות, לחדוה הפנימית שיש לנו עם עצמנו ועם הנשיות שלנו. הנשיות כפי שהיא בתוכינו משוחררת מהתניות חברתיות. למדנו להנות מהנשיות שלנו גם כאשר אין גבר בסביבה להפעיל אותה עליו, אין גבר פוטנציאלי שיעורר אותה. היא פשוט שם במלוא הדרה. נ ש י ו ת.
כשמתחברים לנשיות מתחברים גם לאהבה עצמית ולביטחון עצמי-זוגי, וכשפורחים מבפנים לא צריך פיצוי מבחוץ, ואז הריגוש הזה שניהל אותנו בתחילת יחסים כבר אינו כה עוצמתי. כל גבר באשר הוא - הוא גבר רגיל, בן-אנוש. לא בן-אל.
לא קיים גבר שהוא "וואוו". אבל יש גבר שאיתו ביחד יוצרים דרך זוגית והריגוש נולד ומתעצם כאשר
יוצרים ביחד חיים, שאוספים חוויות, הנאות, רגעי שיא, מריבות, משברים, התפייסויות, גישור על פערים. כל רגע כזה הוא 'לבנה של אהבה', הרגעים האלה המצטברים הם אלה שיוצרים את האהבה שבחיינו. לא תשוקה או משיכה נטו, לא 'פוטנציאל', לא 'הבטחות על עתיד משותף'. רגעים אמיתיים שאספנו ביחד.
רונן, טוב כמו שחשבתי, עדיין צופה. הוא עדיין מבקש ממני שאאמן אותו להצליח, אבל רק עם הנשים שהוא נמשך אליהן, שבמקרה או שלא במקרה הן בדיוק אותן הנשים שלא מתייחסות אליו, שאפילו מנצלות אותו. הוא עוד לא מוכן לעשות את השינוי המחשבתי. חבל לי על הזמן שלו, אבל הוא כנראה לא התבשל מספיק, וזה מסוג הדברים שלי אין שום אפשרות לזרז.
לשנות דפוס מחשבה זה כמו גמילה מהתמכרות עמוקה, למשל מסיגריות. אנחנו מתים לחיות חיים בלי ההתמכרות רק שאנחנו לא מאמינים שנוכל להרגיע את עצמנו בלי סיגריות, אז אנחנו מאמינים בתת מודע שהגמילה תעשה לנו רע. ככה רונן מאמין שאם הוא ישנה את החשיבה הוא ימצא את עצמו בזוגיות של פשרה, בלי תשוקה, בלי ההתרגשות הזו שהוא מכור אליה.
ברגע שיצליח להבין שיש רגשות אחרים שיעשו לו טוב, שיעשו אותו מאושר, זה רק ענין של בחירה,
שהכל בראש. ברגע שהוא יבין שהמושכות בידיים שלו, הביטחון שהוא צריך ורוצה להרגיש בזוגיות
לא יבוא מ"האיכות שבבת הזוג" אלא מהאיכות שהוא מביא. אז יהיה לו קל יותר לאהוב. כשיעשה את הצעד הזה פתאום הוא יהיה כמו 'החברים שמתאהבים בקלות ומתחתנים בקלות'. מצליחן באהבה ובזוגיות. כי הצלחה באהבה וביצירת זוגיות מתחילה מבפנים.
בטעינה...