כולם עכשיו מדברים על חרות, אבל אני רוצה לדבר על 40 שנה במדבר.

15 שנים של חיפוש אחר קשר זוגי משמעותי הרגישו לי כמו 40 שנה במדבר, כאילו כל הזמן הולכים לכיוון המטרה אבל אף פעם לא מגיעים. לפעמים ברגעי ייאוש מכירים איזה "עגל זהב" שהוא אשליה של בן זוג, רוקדים סביבו, מהללים אותו, ואז הוא מתנפץ. נראה לי שרק מי שנמצא שנים בתוך תהליך החיפוש יכול להבין את התחושה הזו.

ברגע שארי ואני הפכנו לזוג אמיתי (לא עוד "הבחור שאני יוצאת איתו", "הבחור שהכרתי") אחרי  שנים של רווקות – זה הרגיש כמו הרגע שבני ישראל נכנסו לארץ המובטחת.
היום כשאני מאמנת רווקים שכבר "נודדים במדבר הרווקות" שנים אני מבינה אחרת את המשמעות של יציאת מצרים. המעבר מלהיות "עבד" לבן-חורין. להיות עבד או להיות בן-חורין – ההבדל הוא בדפוס החשיבה! זה אולי מרגיש לפעמים שזה תלוי בגורם חיצוני, שזה לא בידיים שלנו, אבל זה לא, הכל בראש שלנו, זה המחשבות.

כרווקה היה לי דפוס חשיבה של "עבד", של מישהי שהיא לא אדון לגורל שלה, שבטוחה שאין לה מזל, ושהחיפוש חסר התכלית זאת הדרך היחידה עבורה, שגברים "דפוקים ולא מחוייבים" נמשכים אליה ואין מה לעשות. "גברים לא מתאהבים בי הם רק מתמכרים אלי" זאת היתה חשיבת "העבד" שבי. כרווקה לא ידעתי לזהות את דפוסי החשיבה הרווקיים שלי שגרמו לי שוב ושוב להיות לבד כמו הדפוס של "בפעם הבאה...". אף פעם לא ניסיתי להציל יחסים אם הרגשתי שדברים משתבשים. ברגע שהתעורר קושי – עזבתי, וכביכול "למדתי לפעם הבאה", ליחסים הבאים, אמרתי לחברות שלי "זה היה שיעור עבורי", אבל לא באמת למדתי, הקשר שהיה אחריו היה פחות-או-יותר אותו הדבר. או דפוס ה"גבר במערה" – כל פעם כשגבר היה זקוק למרחב הייתי עוזבת אותו, כי לא ידעתי שככה זה גברים, חרדת הנטישה שלי היתה כל-כך גדולה שעזבתי לפני שיעזבו אותי. הייתי "עבד" לתשוקות האימפולסיביות שלי – כל פעם שהיו לי פרפרים / ריגושים נתתי להם לנהל אותי, נכנסתי לבועה ש"זהו, זה זה", התשוקות שלי היו האדון שלי, הם נטרלו כל הגיון בריא שהיה לי. ובשם התשוקות (שכמובן קראתי להן "אהבה") הייתי מוכנה לרדוף אחרי גברים שלא רצו אותי.

וכמו כל "עבד" טוב לא ידעתי שיש חופש אחר, שזאת זכותי הטבעית לזוגיות בה ארגיש בת-חורין.

אף אחד לא חווה את החיפוש לזוגיות כחופש, כשם שאבטלה זה לא חופש. רווקות היא ההפך המוחלט מחופש כי לא בוחרים להיות רווקים, "החיים מגלגלים לכך".
אז זהו מסתבר שזאת טעות – מי שרוצה לעבור מעבדות לחרות, מרווקות לזוגיות, צריך לעבור תהליך של שינוי דפוסי חשיבה, מ"חשיבה רווקית" ל"חשיבה זוגית", מחשיבה של עבד לחשיבה של בן-חורין.
לא סתם זה לקח לי "40 שנה", זה היה אחד התהליכים הכי קשים שעברתי. בתוך תוכי ידעתי שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי להגדיר בדיוק, מסביבי כולם אמרו לי "אנחנו לא מבינים איך בחורה כמוך לבד". לא היה אף משה שיאמר "שלח נא את עמי", לא היה מי שימחה על כך שמשהו לא טוב קורה כאן וחייבים לעשות שינוי. אז קראתי ספרים והלכתי לסדנאות, למטפלים, לנומרולוגים, אסטרולוגים, מתקשרים, פותחים בקלפים, קוראים בקפה, ולמדתי קצת רוחניות, קצת יהדות, הייתי מוכנה ללכת הרבה מעבר לגבולות הרגילים שלי כדי למצוא את התשובה.
בסוף בסוף, אחרי "40 שנה" של חקירה, הבנתי מה יהפוך אותי לבת-חורין ויוביל אותי לזוגיות. זה אולי נשמע בנאלי אבל זה עבד. עד לאותו רגע בחרתי בגברים "עבדים" כמוני, ככה הנצחנו את מעגל הרווקות. הגיע הזמן לבחור בבני-חורין, הגיע הזמן לחשוב כמו בת-חורין. קודם אחשוב כמו זוגית ואז גם אכנס לזוגיות.

זה היה מדוייק. זה עבד.
זה הוביל אותי לרגע בו אמרתי בפעם ראשונה אחרי שנים "חבר שלי" ולבת-חורין הפכתי .
אבל אז גיליתי שגם זוגיות יכולה להיות "עבדות" או "חרות"... שוב יש תהליך שצריך לעבור! אבל, נו טוב, זה לפעם אחרת. 

כמה שאלות כדי לגרות את המחשבה:
1.    האם אתם מנהלים את הרגשות שלכם או הרגשות שלכם מנהלים אתכם?
2.    האם מה שאתם מחפשים בדייטים הראשונים זה רגש, תשוקה, התאהבות, או – פוטנציאל?
3.    מה מנהל אתכם בחיפוש אחר זוגיות – הלב או הראש?
4.    האם אתם מרגישים שאתם "עבדים" של החיפוש?

שלכם באהבה, יעל

כמו תמיד, נשמח לשמוע את דעתכם - כיתבו את זוית הראיה שלכם.

♥   אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו   ♥
♥   אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו   ♥