"אני מעדכנת אותך שאני עוזבת אותו. אנחנו יוצאים כבר חודשיים ונפגשים רק פעם בשבוע. הוא רוצה רק דבר אחד. הוא לא אוהב אותי, הוא לא נקשר אלי, אני משלה את עצמי, זה מי שהוא, הוא לא ישתנה" (ככה זה עם נשים בעיקר, הן מחזירות אלי את המשפטים שאני מלמדת אותן).
-"עשית מה שאמרתי לך?" אני שואלת, למרות שברורה לי התשובה.
-"לא! אני לא מאמינה שזה יעזור, אני מרגישה פתטית, זה לא אמור להיות כל-כך קשה בהתחלה. למה לא פשוט להעלם? למה לא לחתוך?"
אחרי השיחה הזו אני מבינה שתמר מתקשה לעשות את מה שאמרתי לה. היא לא מאמינה שהיא תצליח, וגם אם הפעם היא תצליח - היא לא מאמינה שלטווח הארוך היא תעמוד בקצב האיטי שלו. היא לא מבינה מדוע היא צריכה להתפשר.

האמת, אני מזדהה. רק לפני כמה שנים ארי ואני עשינו את "החוזה" של הקדם-יחסים. חלק מההסכם היה שנפגשים פעמיים בשבוע, פעם אחת באמצע שבוע ועוד פעם סוף-שבוע שלם. אחרי חודשיים כשאני חשבתי שאפשר כבר לעבור לגור ביחד, הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שפעמיים בשבוע זה יותר מדי בשבילו.
זה היה בשבילי כמו סכין בלב! אבל הסכמתי, חשבתי לעצמי - "שייקח לעצמו שבוע מרחק, הוא כבר יתגעגע, אני אחסר לו, הוא כבר ירצה להיפגש פעמיים בשבוע". אחרי 3 שבועות הוא עדיין רצה להיפגש רק בסופי-שבוע. העלבון היה צורם. דחייה. חווית הדחייה הייתה בלתי נסבלת. רציתי לעזוב, רציתי לברוח. מה הטעם? 

החברות שלי (הנשואות!) ניסו להסביר לי "שככה זה גברים". הוא עצמו הסביר לי שזאת רק תקופה, הקריא לי את הפרק מהספר "גברים ממאדים..." על הגבר במערה, הסביר שאני לא צריכה לדאוג. כל זה היה הסברים הגיוניים, אבל לרגש יש שפה משלו, מה לרגש ולהסברים הגיוניים? הלב שלי התפוצץ מפחד נטישה. רק רציתי לברוח, רק להפסיק להרגיש את הפחד הזה, "אם אקום ואעזוב עכשיו לא אצטרך להרגיש את זה". באותו שלב נזכרתי בכל הגברים שרדפו אחרי שהיו מוכנים לעשות הכל בשביל להיות איתי, פתאום הם נראו לי מקסימים, פתאום שכחתי שלא הייתי מוכנה לצאת איתם. פתאום רציתי אותם, האמנתי שהם לא יתהפכו ככה. אבל מכל הכיוונים הסבירו לי שככה זה גברים, "טוב אז למה ארי צריך להיות הכי קיצוני, עכשיו הוא בטח יתחפר לו חודשים במערה" לא יכולתי להאמין שהוא יחזור להיות כמו קודם, לא יכולתי להאמין שאני אצליח לעבור את התקופה הזו באצילות מבלי לבכות לו או לחילופין לפגוע בו. אז כמובן שמצאתי את כל הסיבות לעזוב אותו: ""שאנחנו פשוט לא מתאימים,אני רוצה מישהו יותר חם ומפרגן, מישהו שמרוויח יותר" מישהו ש.... האמת שאני לא זוכרת הכל אבל היתה לי רשימה מכובדת של טענות המצדיקות נטישה של היחסים האלה. ואף עורך-דין לא יכול לטעון טענות נגד.

המשותף לסיפור שלי ולסיפור של תמר (ושל רוב "הנוטשים") הוא שלא האמנו בעצמנו, לא האמנו ביכולת שלנו להכיל את הרגש הזה. והפתרון שלנו לקושי הוא - נטישה. כי כשאנחנו לא מאמינים שנוכל להתמודד עם משהו אז אין אלא לנטוש. וזה כמו כדור שלג שלילי שמזין את עצמו. נטישה, זה שורש הבעיה, כי אם אנחנו פותרים בעיות בדרך של נטישה אז ברמה הרגשית אנחנו משוכנעים שככה כולם - פותרים בעיות בדרך של נטישה. אז כשארי הסביר לי שהוא עובר "עניינים" עם עצמו ברמה לא מודעת זה היה לי ברור שהוא "ינטוש". אז לכאורה אני לא סומכת עליו, לכאורה אני מוצאת בו לקויות, אבל בעצם זאת אני שלא סומכת על עצמי.

כאשר אמרתי לתמר שלסיים את היחסים זאת לא אופציה היא נאלצה למצוא דרך להתמודד עם הרגש של הנטישה. ואז כמטה-קסמים כאשר נטישה היא כבר לא אופציה הרגש מתרכך, היא מצאה את הדרך להשפיע עליו (טוב עם קצת עזרה ממני) היא הבינה שהפער בניהם הרבה יותר קטן ממה שהיא חשבה.

בשיחה שניהלנו שבועיים אחרי היא אמרה לי "אני לא מבינה למה זה היה לי כל-כך קשה. לא השתנה הרבה בינינו אבל היום זה בסדר, אפילו טוב לי לרוב עם זה"

תגידו - מי הבטיח שזה לא צריך להיות כל-כך קשה בהתחלה, מי הבטיח שבתחילת היחסים זה גן של שושנים. היי, קופידון לא מגיע עם סוכן ביטוח שמבטיח עתיד ליחסים, הוא גם לא מגיע עם קופון של מועדון נופש. יחסים זאת התמודדות. ורוב הקשיים שאנו חווים הם תולדה של חוסר ניסיון שלנו, חוסר מודעות ופחדים שבכלל לא קשורים לאדם שאנו יוצאים איתו.

כשיש כלים להתמודדות עם קושי הקושי נראה קל יותר. אז בואו עצרו רגע והיזכרו בכל הפעמים שעזבתם יחסים כי זה היה קשה מידי. אם באותה נקודה של הזמן היה לכם מאמן שלא היה מרשה לכם לעזוב, מה הייתם עושים?

שלכם, יעל

♥   אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו   ♥
♥   אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו   ♥