כשמשהו לא פתור אצלנו, או לא ברור, הרבה פעמים מצטרפת אליו בושה. גם אצלי.
יש נושא אחד, מסויים, שאני מוצאת את עצמי מדברת עליו אך ורק במפגש האחרון של תכנית הליווי - זהו מפגש מיוחד ואינטימי מעין כמותו, בו כולם נחשפים.
רק שם אני מדברת על זה. אפילו עם החברות הטובות שלי אני לא מדברת על זה.
ותמיד, כשאני מספרת, אני מתפתלת.
בדיוק כמו עכשיו.
נחזור 15 שנים אחורנית:
כשארי בחר לעזוב אותי, אחרי שהיינו ביחד 3 חודשים, ניתקנו את הקשר.
ואז... התחילה לי סדרה של מחשבות וארועים מוזרים. למשל, באמצע טיפול בילדים, במרפאת 'התפתחות הילד' בבני ברק, פתאום ללא קשר לכלום, היו קופצות לי לראש תמונות שלי ושל ארי ב...תנוחות סקס. אני אמנם אישה שמאד מחוברת למיניות שלה, אבל אין לי ולא היו לי פנטזיות על סקס, כי, פשוט... אההה... לא היה לי צורך לפנטז על משהו שהיה לי בשפע.
שלא לדבר על תנוחות כאלה ואחרות, שמעולם לא היו פסגת השאיפות האקרובטיות שלי.
באותה תקופה התחלתי להיות פעילה ב'אימן' (imen), שזו קבוצה שעשיתי בה סדנאות מודעות, ידע ורוח (יש הטוענים שה'אימן' היא כת. אז אפשר לומר שהייתי חברת כת?!). טוב, אבל לא זה הסוד.
בסדנאות למדתי שכמו שתחנת רדיו משדרת גלים שאפשר לקלוט אם יש לך את המקלט הנכון, ככה זה עובד גם עם מחשבות של אנשים. אנחנו, למעשה - כולנו, יכולים לקלוט אותן. אז הבנתי שאלה המחשבות של ארי ש"נקלטות אצלי בראש", וכנראה לי יש 'וואחאד' אנטנה שפיתחתי שקולטת אותו גם ממרחקים ארוכים. אחרי 3 שבועות שזה הטריד אותי התקשרתי אליו:
- "תגיד, יכול להיות שאתה מפנטז עלי?"
- "אההה... כן...... יכול להיות..."
- "הרבה?"
- "אההה... מממ.... יכול להיות..." - "אז בבקשה תפסיק, זה מפריע לי!" - "טוב... בסדר."
והוא הפסיק. ואכן, מאותו רגע ואילך המחשבות ההן לא חזרו להטריד אותי.
אוווף!
איזה מעצבן! למה הוא לא ביקש להמשיך, למה הוא לא התעקש... למה? באסה איתו...
שנה אחרי כך הוא טס להודו, כרטיס הלוך בלבד. הכל פתוח. אז שוב ניתק הקשר.
הייתי נחושה למצוא בן זוג ולהתחתן כבר באותה שנה.
כמה חודשים לאחר מכן (עדיין בלי בן זוג כידוע) הייתי מתעוררת באמצע הלילה והלב שלי היה מתכווץ. חוויתי כאב, געגועים, אהבה בעוצמות שלא הכרתי... לא הבנתי איך אפשר לחוש כאלה רגשות חזקים למישהו שלא ראיתי חצי שנה, למישהו שבעצם אף פעם לא היה שלי לגמרי. היית מתוסכלת, מלאת ביקורת עצמית. קראתי ספרים בפסיכולוגיה, הלכתי לטיפול רגשי, עשיתי קורסים, סדנאות, ביקרתי קוראות בקפה, נומרולגים, אסטרולוגים, מתקשרים... אף אחד לא ממש ידע להסביר.
לבסוף לא התאפקתי יותר ושלחתי לו מייל "האם יכול להיות שאתמול בלילה הרגשת ככה וככה?" והידיים שלי כאילו מעצמן כתבו דברים על החוויה שדמיינתי שהוא עבר. לא הבנתי מאיפה זה בא.
הוא ענה שכן, שהוא היה בסדנת "היוולדות מחדש" באשרם בפונה (שם עושים כל מיני סדנאות מודעות) ומה שאני מתארת זה בדיוק מה שהוא חווה.
שוב, ביקשתי שיפסיק לשדר לי את המחשבות שלו. אלא שהפעם הוא ענה "מה את רוצה ממני? דברי עם הנשמה שלי, תבקשי ממנה."
מה זו התשובה הזו?? מי זו לעזאזל הנשמה שלך?? איך בכלל מדברים איתה? ובעצם אין בכלל דבר כזה. זאת הדרך הכי מוזרה שאי-פעם ניפנפו אותי. פשוט תגיד "לא רוצה לדבר איתך".
וזה המשיך. ככה עברו להם שנתיים לא פשוטות בהן אני יודעת מה עובר הגבר שבכלל לא מדבר איתי,
והרגשות שלי - משטים בי בגדול. אני מסתובבת בהרגשה ש'יש לי חבר והוא בחו"ל', אבל זה גבר שלא מדבר איתי ואני, רגשית, בטוחה שהוא חבר שלי.
זה בערך כמו שהיה בצבא. היה לי חבר שהיה ביחידה קרבית, אז 'היה לי חבר' אבל נפגשנו רק פעם בשלושה שבועות.
עבדתי אז בבית חולים גהה, טיפלתי בנוער עם הפרעות נפשיות. כל הזמן הייתי צריכה לאמר לעצמי "את שפויה, את יודעת להבחיו בין מציאות לתחושות, פנטזיות ורגשות.
את יודעת שאתם לא חברים, את יודעת שהרגשות האלה שקריים. בוחן המציאות שלך תקין, את שפויה"
חודשיים לפני שארי חזר מהמזרח, לביקור חולים בארץ (מתוך כוונה לחזור למזרח שוב לזמן לא ידוע, כרטיס לכיוון אחד), עברתי לגור בבית אריה. בית קרקע סולידי ונחמד שזה עתה קניתי. ובמסגרת העיצוב של הבית, חוויתי שוב אי-שפיות זמנית, טוב, לפחות ככה זה הרגיש.
השקעתי בבריכה בחצר. זה היה חלום שלי, הרווחתי אז 4000 ש"ח לחודש וקניתי בריכה שעולה 40,000 ש"ח. ואז קפצה לי לראש המחשבה שארי לא ישחה בבריכה כי 'קר לו' (זה לא משהו שהוא סיפר לי, אנחנו יצאנו בסך הכל 3 חודשים בין ינואר למרץ). אז קניתי בנוסף ג'קוזי ב 20,000 שקל, כדי שיהיה לארי את בריכת המים החמים שלו.
זה לא אי-שפיות? אנחנו לא בקשר, במייל האחרון ששלח לי הוא כתב במפורש: "את לא בשבילי, אני מכיר את עצמי ולא יהיה ביננו כלום", ואני - בונה את 'הבית שלנו', בוחרת צבעים לחדרים, כאלה שגם הוא יאהב. אמר לי לדבר עם הנשמה שלו אז דיברתי. ככה כנראה גם ידעתי שהוא יעדיף ג'אקוזי על בריכה. (האמת, ככה בדיוק היה. ארי כמעט ולא היה נכנס לבריכה, אולי באוגוסט, בשיא החום, לכמה דקות).
הייתי במצוקה גדולה בגלל המאבק בין שפיות לאי-שפיות, כשאני כל הזמן אומרת לעצמי שאני שפויה כי אני יודעת שזה לא מציאות והכל בראש, כ יש לי בוחן מציאות תקין. לא סיפרתי לאף אחד, גם לא לחברות הכי טובות שלי, גם לא לחברים באימן (שמבחינתם דווקא כל הסיפור הזה הוא הדבר הכי טבעי, שם זה קורה כמעט לכולם).
כשארי הגיע לארץ היינו בקשר ידידותי. הוא התחיל לצאת עם מישהי וסיפר לי על הדברים שטוב לו ומה מפריע לו, ואז מצאתי את עצמי כותבת לו מכתב, שהרגשתי כאילו נכתב לי במחשבות ואני רק העברתי לדף:
"הגיע זמן לנוח מהחיפוש, לנוח בזוגיות.
הֵסכימו לנוח זה בזרועותיה של זו,
נוחו מהחיפוש, מהמרדף, עשו זוגיות במקום לחפש זוגיות"
ותוך כדי שאני כותבת לו אני מוצאת עצמי כותבת גם תוכנית פעולה שלמה בת 4 חודשים בהם אנחנו עושים זוגיות, עם הבטחה לליווי צמוד בכל התהליך. יהיה חומר עיוני, יהיו תרגילים מעשיים. הכל מובנה ומסודר.
ומילא כתבתי. לא האמנתי על עצמי אבל גם שלחתי.
היתה גם תחושת הקלה שאולי עכשיו, כשהוא יידע שאני לא שפויה, מחול השדים הזה יפסק.
- "מאיפה בא לך כל החומר הזה, אף פעם לא כתבת לי בשפה כזו?" הוא אמר לי.
- "נכון, תמיד תרגמתי. אבל זה תמיד הופיע בשפה הזו"
- "חבל שתרגמת. אל תתערבי! אסור לך להתערב, תעבירי לי את הדברים בדיוק כמו שהם, אין לך זכות או רשות להתערב"
- "אז אתה לא חושב שהכל שטויות שלי, איזה אקט של יאוש של רווקה פתטית?"
- "זה חכם מדי מכדי שתקחי לך את הקרדיט. זה חומר גבוה, אני מרגיש. זה לא את, את רק ה'צינור'. מי המדריכים שלך?"
- "מיכאל. לא, סתם. אבל אני לא מאמינה בשטויות הלאה, אין דבר כזה, זה אני והדימיון המפותח שלי, אני והדרמטיות שלי"
- "קצת ענווה יעל. נכון את בחורה חכמה, אבל מה שכתבת כאן זה מתוקשר, לא הייתי אומר שזה השטויות שלך"
4 חודשים אחרי שנכנסו לתרגול זוגיות, כלומר הסכמנו לנוח בזוגיות, לעצור את החיפוש המייאש והאין סופי לזוגיות, היינו ביחד ב"פסטיבל סגול" ופגשנו מתקשרת שארי התייעץ בה כמה פעמים על דילמות קשות, מישהי שהוא ממש סומך עליה.
היא ראתה אותנו הולכים יד ביד, הסתכלה עלינו ושאלה "מה אתם מתחתנים?". אחרי זה היא סיפרה שאני חייכתי מאוזן לאוזן וארי החוויר ונעשה לבן כמו סיד כשהיא שאלה את השאלה.
אבל שנינו ענינו "מה פתאום".
"את כוהנת של מיכאל?" היא שאלה אותי. "אני גם כוהנת של מיכאל".
הייתי בשוק!
"לא, אני לא כוהנת... מיכאל... את גם מיכאל... איך...?"
ואז היא הסבירה לי שהיא לובשת לבן, רק לבן, ושמיכאל אמר לה שאני כוהנת שמסרבת לקחת את היעוד שלי לשלב הבא, שהיא יכולה לראות אותי בלבן. שאני לא צריכה להרגיש אי שפיות. היא עזבה עבודה טובה עם קביעות ויציבות כדי לעבוד בתור כוהנת של מיכאל, לכוון אנשים במסלול חייהם.
אלא שזה היה נכון. אני מתלבשת בלבן לעבודה, אך ורק לבן. כבר 12 שנים.
הייתי בטוחה שזה שגעון חולף. פעם בכמה זמן אני מנסה ללבוש צבעוני, אבל חוזרת ללבן.
נכון שהשם מיכאל קפץ גם למחשבות שלי, הרבה פעמים. משום מה.
אבל אני אישה שמאמינה באסכולה המדעית, המחקר המסודר, בסטנדרטים. אין דבר כזה מיכאל.
היום אני כבר לא מתעסקת בשאלה האם יש מיכאל, או איך ידעתי מה שידעתי.
אני יודעת מה "השורה התחתונה".
יש לנו חומר מסודר ומובנה, מצגות עיוניות, תירגולים מעשיים, מיילים, ווצאפ וטלפונים...
אנשים מתחתנים בזכות היידע הזה. למעשה 160 אנשים כבר התחתנו בזכות התהליך המובנה.
אני וארי התחתנו מזה, כנגד כל הסיכויים.
אז לא משנה איך קוראים לזה ולמה אני לובשת לבן, ואם זה תקשור, מוזה או חוכמה אישית, מה שהכי חשוב לי שזה נותן תוצאות. שלכם באהבה
יעל לב-אור
