איך זה קורה? בתחילת הדרך חיי הזוגיות נראים כל כך מבטיחים, כולם מאמינים שלהם זה לא יקרה. הם לא יריבו אף פעם, להפך, הם יגשימו את ההבטחה ויחיו בעושר ובאושר עד עצם היום הזה. איפה זה משתבש? מהי נקודת המפנה, ולאחר שהתחוללה, מה אפשר לעשות? האם יש בכלל חיים בלי מריבות? אז זהו, שלא. אבל החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד לריב.

רונן וגלית נשואים 14 שנים. הם מצויים באמצע החיים, גרים בבית יפה עם גינה ועובדים במשרות שהכנסה בצדן. יש להם 3 ילדים: תאומים בני 9 ובת בכורה בת 12, לא מזמן חגגו לה בת-מצווה ואת המסיבה ערכו בביתם, בחצר האחורית. גלית ורונן עשו ביניהם חלוקת תפקידים: הוא אחראי על ארגון החצר והיא על הקייטרינג, רשימת המוזמנים ובגדים לכלת השמחה ולכל המשפחה. חודש לפני המסיבה הם קנו תאורה חדשה לחצר, שכללה אורגן אורות ו-12 פנסים צבעוניים. רונן, שהיה אחראי על התאורה, התפנה לתלות את המנורות בבוקר המסיבה (שנערכה במוצ"ש) וגילה שיש תקלה והאורגן לא עובד. עד הצהריים הוא ניסה לתקן אותו בעצמו, אך משלא הצליח תלה רק את המנורות הצבעוניות וויתר על אורגן האורות.

גלית כעסה מאוד והתפתחה ביניהם מריבה ענקית:

"חודש ימים, כל שבת, אני יושבת לו על הראש שיתלה את המנורות, הוא חייב לעשות הכל ברגע האחרון. הוא יודע שזה מוציא אותי מדעתי, אבל הוא לא יכול להתחשב. הנה שוב צדקתי, זו לא פעם ראשונה. אי-אפשר לסמוך עליו. הוא מקבל תפקיד אחד בלבד וגם אותו לא מצליח לעשות כמו שצריך. כל פעם אני מתאכזבת מחדש. מילא הוא לא עושה מה שאני מבקשת, כבר מזמן ויתרתי, אבל ככה להרוס לבת שלו את המסיבה? היא לא הפסיקה לבכות בגלל זה. את היום הכי שמח שלה הוא חייב להרוס לה".

"התאורה במסיבה הייתה מדהימה, כולם אמרו שסידרתי את החצר כמו מקצוען, התפלאו לשמוע שלא לקחנו מישהו שעשה את זה. ועמדתי בדיוק בזמנים, שעה לפני המסיבה הכל היה מתוקתק במקום. האורגן אורות לא עבד אז ויתרתי עליו, לא מבין מה גלית עושה מזה כזה סיפור, בסך הכל אורגן אורות. היא כזאת היסטרית האישה הזו, חסרת פרופורציות לחלוטין. יש לה מומחיות אחת - להפוך זבוב לפיל. מילא היא מתנפלת עליי כמו איזה חולת נפש, אבל לעשות סצינה כזאת שעה לפני שהמסיבה של הבת שלה מתחילה, ככה להרוס לילדה את המצב רוח? היא גרמה לילדה לבכות בגלל כל ההיסטריה שלה".

מי מהם צודק?

כלל 1. בזוגיות אין לא צודק או לא בסדר או אשם

זוגיות זה לא בית משפט והמושג "צודק" או "בסדר" לא רלוונטי. זוגיות זה עניין של התאמה, מינונים וצמצום פערים. יש כאן אי-הסכמה בין הצדדים. אין צד שהוא נכון יותר.

כל זמן שבני הזוג מתעסקים בשאלה מי צודק, מנסים לאסוף הוכחות לטענותיהם ומנסים לרתום אנשים נוספים לצדם הם רק מתרחקים יותר ויותר זה מזה. השאלה שעליהם לשאול היא: מהי הדרך שמוסכמת על שנינו? מה שיכול לעזור להגיע להסכמה הוא תרגיל החלפת התפקידים: במשך שבוע גלית הופכת להיות רונן ורונן הופך לגלית, עליהם להתווכח כאשר הם בתפקיד בן/ת-הזוג.

כלל 2. אי-אפשר להתווכח עם רגשות

סביר להניח שמלבד הוויכוח על הצלחת המסיבה יש כאן עניין רגשי. ניתן לשער שמשהו אישי מפריע לגלית ורונן. כל אחד מהם נפגע ממשהו ולפי התיאור שלהם גלית היא זו ש"תקפה" ראשונה. גם אם לרונן לא הייתה שום כוונה כזו, עדיין פעולות שעשה או דברים שאמר עוררו רגשות שליליים אצל גלית ועם זה אי-אפשר להתווכח. לפעמים דברים שנאמר או נעשה לא ימצאו חן בעיני בני הזוג שלנו ואפילו יגרמו להם עוגמת נפש, בדיוק כמו שאנחנו לעתים מתסכלים את ילדינו. זה בסדר שהם מתוסכלים, זה לא נכון לנסות לשכנע אותם שמה שהם מרגישים זה טעות. הבעיה היא שאנחנו מרגישים אשמים שפגענו בבן/ת הזוג וזה מוביל אותנו להתגוננות.

כלל 3. במקום להתגונן - להתעניין

כאשר אחד מבני הזוג מתלונן, בא בטענות, האשמות, משהו פגע בו והעליב אותו. כאמור, אי-אפשר להתווכח עם הרגשות שלו, ואין טעם לנסות להוכיח לו שהוא טועה, זה רק מגביר את המריבה וגורם לכל אחד להתחפר בעמדתו. אז אם בן/ת הזוג מתלונן, לפני שמתגוננים כדאי לברר איתו מה מפריע לו. לזה יש תרגיל פשוט: אחד מבני הזוג מתאר משהו שמפריע לו בתחום אחר בחיים, לדוגמה האישה אומרת: "מפריע לי שהבוס שלי קורא לי 'בובה'". בן-הזוג שמקשיב שואל: "מה מפריע?" היא מסבירה למה זה מפריע ובן-הזוג שואל שוב: "למה זה מפריע?". ככה וכמה פעמים, בלי להביע דעה ובלי לתת עצות. רק להתעניין ולהקשיב.

אמנם קשה מאוד לשבור דפוס של מריבה שבני הזוג מקיימים לאורך זמן, שכן שני הצדדים עסוקים בלחזק את טענותיהם וכלל לא מקשיבים לצד השני וככל שהוויכוח מתמשך הצורך להתגונן הולך וגדל עד לנקודת האל-חזור, זו שבה "אין חוקים ואין כללים" והשניים עושים הכל כדי להיות צודקים - כולל לעשות שימוש בילדים.

כלל 4. לא לנחש, לשאול /לא להסיק מסקנות, לשאול

אז רונן, למה לדעתך גלית כועסת, מה קורה בין השורות?

"ברור לפי התיאור מה מרגיז את גלית ..... ". עצור/י, לא כדאי לנסות לנחש, גם אם הניחוש יהיה נכון הפעם, לא תמיד ניתן לדעת מה מרגיש/ה בן/ת הזוג. רק גלית יכולה לדעת בוודאות (הגם שלא תמיד ברור לנו מה הקפיץ אותנו) והיא זאת שצריכה לומר לו במילים שלה. לא צריך להכניס לה מילים לפה ולא לתת פרשנויות למה שהיא אומרת. השאלה פשוטה: מה מכעיס אותך? לרוב בני האדם יש צורך להראות שהם יודעים מה השני מרגיש וחושב. אחת הסיבות לכך היא כי היינו רוצים שבן/ת הזוג שלנו ת/ינחש מה שאנחנו מרגישים מבלי שנגיד. כשאנו מנסים לנחש מה מרגיש הצד השני אנחנו מקשיבים לעצמנו ולא לו. אז צריך פשוט לשאול. הרבה זוגות כשהם מתחילים להתאמן ב"לשאול" מוצאים עצמם שואלים שאלת ניחוש שהתשובה שלה "כן" או "לא", כמו "האם את כועסת בגלל שזה לא היה מוכן בדיוק כמו שרצית?" או "אולי את כועסת בגלל שאת לחוצה לפני המסיבה ומוציאה הכל עליי?", "האם ייתכן שאת כועסת כי לא עזרתי לך לארגן, כי הייתי עסוק בארגון החצר?". דוגמאות אלה מבהירות מדוע לא כדאי לנו לנחש. כל מה שצריך לעשות זה לשאול שאלת הבהרה, שהיא שאלה פתוחה: "מה מכעיס אותך?". התשובות שתקבלו עשויות להפתיע אתכם מאוד.

כלל 5. לא לערב ילדים / ילדים הם לא כלי לוחמה

כשמגיעים ל"נקודת האל-חזור" כל אחד מבני הזוג מחפש את נקודות התורפה של היריב (כן בשלב זה בן-הזוג הוא היריב והבית - שדה קרב) וילדים הם נקודת תורפה אצל רוב האנשים. אז בני הזוג מתחילים לדבר בשם הילדים ולערבם במריבה ואז נשמעים משפטים כמו "את חושבת רק על עצמך, תראי מה עשית לבת שלך", "הבת שלך לא יכולה לסמוך עליך" וכו'. להתנהגות זו השלכות רבות על ההתנהלות של הילדים בהווה וגם בעתיד. זוהי פגיעה ישירה בילדים ובהתפתחות שלהם. כאן ההחלטה חייבת להיות חד-משמעית ומוסכמת על בני הזוג: לא להשתמש בילדים, הם לא כלי לוחמה.

הרי ברור שכל אחד מבני הזוג רוצה את הכי טוב בשביל הילדים ויעשה הכל בשבילם, וכל הטחות ההאשמות הן רק לצורך הגנה ואין בהן אמת. רק שבנקודת "האל-חזור" הכל משתבש ומתערבב וכלום כבר לא ברור. בני הזוג מתחילים להאמין בהאשמות שהאשימו את בן-זוגם (שמקורן בצורך להשתחרר מרגשות אשם) וההאשמות הופכות למציאות החדשה. ההתגוננות הופכת לדרך חיים ובני הזוג  מתחילים להאמין שמטרתו העיקרית בחיים של בן-הזוג היא לפגוע בהם ולעשות להם רע. 

כלל 6. בן/ת הזוג שלנו כאן כדי לעשות לנו טוב

בכל ויכוח, אי-הסכמה, אי-התאמה, אי-הבנה עלינו להחזיק היטב במחשבה שבן/ת-הזוג נמצא/ת בחיינו כדי לעשות לנו טוב, כי הוא/היא אוהב/ת אותנו ומשתדל/ת בכל כוחו/ה לתת את המיטב לקשר. איך תיראה מריבה כזו, שבמהלכה במקום לחשוב שמנסים לפגוע בנו, נחשוב שרוצים בטובתנו?

כיצד ניתן לתרגל זאת? בוחרים נושא שרבתם עליו בעבר ומצאתם לו פתרון. אחד מבני הזוג אומר איך היה צריך לפעול אחרת באותו מקרה והשני מסביר לו למה היו לו, אז, סיבות טובות לפעול כפי שפעל ומה היו הכוונות הטובות שלו. ומתחלפים.

גם אם מחזיקים במחשבה שבן/ת רוצה רק בטובתנו, לעתים זה לא מספיק. רוב האנשים רגילים לחפש אשמים כשמשהו לא מסתדר כמו שהם רוצים. ואז אנחנו יכולים למצוא את עצמנו שוב מטיחים האשמות, וביניהן משחילים משפטים כמו "אני יודעת שעבדת קשה והשתדלת, אבל בגללך איחרנו לסרט". משפט מסוג זה מעורר אצל הצד השני צורך להתגונן ומי שמתגונן תוקף - ושוב מתפתחת מריבה.

כלל 7. לדבר בגוף ראשון ובהכללה

כדי לצאת ממעגל המריבות ניתן להשתמש בטכניקה פשוטה - לדבר בגוף ראשון ובהכללה. לדוגמה, במקום לומר "אנחנו תמיד מאחרים בגללך, עכשיו כולם יעשו פרצוף כשניכנס", רצוי לומר: "חשוב לי להגיע בזמן, זה מפריע לי שמסתכלים עליי כשאני נכנסת". כשמשתמשים בגוף ראשון, "חשוב לי", "מפריע לי", לעומת "בגללך" (גוף שני) ובהכללה, האמירה היא שבאופן כללי מפריע לי שמסתכלים עליי (ללא קשר לאיחור).

 כלל 8. לדבר, לא להחזיק בבטן

אנשים, לרוב, לא אומרים מה מפריע להם כי הם מנסים להימנע ממריבה. החיים שלהם הוכיחו שכשהם משתפים את בן/ת הזוג במה שמפריע להם זה נהפך בסוף למריבה ולא עוזר לדבר. וזה נכון, כי הצורה שבה הם ניהלו דיאלוג היא בדרך מאשימה. עדיף לומר מה שמרגישים מהרגע הראשון ולא "לדחות את הקץ", כי מה שמפריע תמיד צץ, הוא לא נעלם ובסוף מתפרץ בממדים שאינם ניתנים לשליטה. לכן כדאי "להרוג" את הכעס כשהוא קטן, אז גם המריבה קטנה.

כלל 9. סוף מעשה במחשבה תחילה (הפוסל במומו פוסל)

לרוב מה שמפריע לנו אצל בן-הזוג מקורו בכעס סמוי שלנו על עצמנו או בקנאה. לכן אמרו חז"ל "הפוסל במומו פוסל". אז כשמתעורר עניין קטן שמפריע לנו, במקום לנסות לחשוב מה מפריע לי אצל בן-הזוג ואיך ננסה לשנות אותו, כדאי לבדוק למה זה מפריע לנו, היכן זה פוגש אותנו? מהי נקודת החולשה שלנו? ואז, כשביררנו את העניין עם עצמנו, כדאי לשתף בזה את בן-הזוג. למשל: "אני לא יכולה להתרכז כשהבית הפוך, כשהייתי נערה אמא שלי כל הזמן רבה איתי בגלל שהייתי מבולגנת והבטחתי לעצמי שלא אהיה כמוה". זהו. רק מהעובדה ששיתפתם תחושו הקלה גדולה, וסביר להניח שבן-הזוג לא יבוא אליכם בטענות כשתנסחו ככה את הדברים. ייתכן שהתגובה שלו לא תשתנה בן-לילה, אבל תוכלו לראות אותו משתדל יותר, כי תחזיקו במחשבה שהוא שם כדי לעשות לכם טוב.

כלל 10. אפשר לא להסכים - צריך לכבד

בני זוג הם אנשים שונים עם ערכים שונים, סדרי עדיפות שונים ונטיות שונות. אתם לא שניים שהם אחד. לכן סביר להניח שלא תסכימו על הכל. בתור התחלה חשוב להסכים "לא להסכים". גם אם לא מסכימים עם בן-הזוג אפשר לכבד את דרכו. במקומות שאין "התאמה" חשוב לעשות הסכמים. לדוגמה, לאחד חשוב להגיע בזמן ולשני לא. אפשר להסכים להגיע בשתי מכוניות. אחד אוהב להישאר במסיבה עד הסוף, השני אוהב "לחתוך" מוקדם. אפשר להסכים שאחד מבני הזוג דואג לטרמפ הביתה, ולא לחזור ביחד, אפשר להסכים שבאירועים של צד אחד נשארים עד הסוף ובאירועים של הצד השני חוזרים מוקדם. אפשר להסכים שעם אבא הילדים הולכים לישון מאוחר יותר ועם אמא מוקדם, וכשאמא ואבא ביחד אמא מחליטה מתי הולכים לישון. הסכמים, הסכמים, הסכמים. כשיש הסכם לא צריך להסכים.

אז למה זוגות רבים? כי הם שני אנשים שונים לגמרי, שטועים בחושבם שהם צריכים לחשוב כאחד. הם חושבים שבן-הזוג השני צריך להשתנות בשבילם, אם משהו מפריע להם,תוקפים ומאשימים אותו אם הוא לא משתנה. בתחילת הקשר כל אחד משתדל בשביל האחר, אבל הוא לעולם לא יחשוב בדיוק כמוהו. אז יש חריקות, וכשיש חריקות בן-הזוג רואה רק את החריקה ולא את ההשתדלות. אז בשביל מה להשתדל? וכשמפסיקים להשתדל, מפסיקים לתת את המיטב שלנו לקשר (וזוהי נקודת האל-חזור) אז אנחנו מסתובבים בהרגשה שבן-הזוג שלנו לא מתאמץ בשבילנו וכל דבר קטן הופך למריבה. המנגנון הזה הוא כדור שלג שאינו ניתן לעצירה. אז איך בכל זאת עוצרים אותו? תמיד תיתנו את המיטב שלכם לקשר. כמו שאמרה אמא תרזה "זה ביניכם לבין עצמכם, לא ביניכם לבינו", ותמיד שימו לנגד עיניכם את בן-הזוג, זה שהתחתנתם איתו ורוצה לעשות לכם טוב. הוא כנראה כבר לא מאמין שהוא יכול, אבל אם אתם תאמינו בו ובעצמכם, הוא יחזור להאמין בעצמו. קחו אחריות רק על עצמכם.

הכתבה התפרסמה בעיתון הארץ במוסף ביו-משפחה, פברואר 2009