דיויד יצא עם יודפת שלושה חודשים, למעשה הם כבר קראו לעצמם חברים. בשלב הזה הוא התקשר אלי (אחרי חצי שנה שלא שמעתי ממנו...) : "היא אף פעם לא משלמת על עצמה. זה לא שהיא מגזימה במה שהיא מזמינה, אנחנו לא יוצאים כל-כך הרבה, אבל היא אפילו פעם אחת לא הציעה להתחלק!"
- "תגיד, היא קנתה לך כבר חולצה 'סתם בלי סיבה'? בישלה בשבילך ארוחה מושקעת?" השאלה הקבועה שלי לתלונה הגברית הנ"ל.
- "היא לא בשלנית, אבל כשאנחנו אצלה היא אוהבת להזמין כל מיני איטלקי וסושי"
- "אהה. וחולצה או סוודר היא קנתה?"
- "פעם אחת - עניבה, כשהייתי צריך לכנס חשוב"
- "אז מה ההבדל בין 'להזמין איטלקי' ולקנות עניבה, לבין היציאות בהן אתה משלם? איטלקיות זו לא הוצאה מוכרת :-) ?"
לשרונה יש סיפור הפוך. היא יוצאת עם גולן בערך חודשיים. הם נסעו לטיול בשבת, היא רצתה להכנס למסעדה לצהריים. הם עמדו בחוץ, גולן הסתכל על התפריט ואמר שזה יקר מדי. אחרי זה הם נסעו לחפש איזה שולחן פיקניק בטבע והוא הוציא את הסנדוויצ'ים והפירות שהביא מהבית. הם דיברו על ללכת לצימר - הוא שאל אותה מה הסכום שהיא מוכנה להשקיע בסופ"ש כזה. חשוב לה שהוא ישלם עליה, אבל מצד שני, בגלל היחס שלו לכסף היא תמיד מציעה לו שהיא תשלם חצי.
רגע. בואו נתחיל בהסבר היסטורי/ביולוגי - מאיפה נוצר המנהג הזה שגברים משלמים?
עד לפני רק קצת יותר ממאה שנה, נשים באופן מסורתי היו בבית, מגדלות את הילדים וטורחות על הארוחות. לא היה קיים המושג "מפרנס ראשי", כי לא היה "מפרנס משני"! היה ברור שהגבר מפרנס את המשפחה, והאישה דואגת לבית ולגידול הילדים.
משהו מזה עדיין צרוב עמוק עמוק בתת-מודע שלנו. עד היום לאישה יש צורך בביטחון כלכלי. זה צורך בסיסי, לא מודע, שלא קשור לעצמאות ולכמה כסף האישה מרוויחה! ברמה לא מודעת אישה צריכה להרגיש ביטחון בגבר שלה, שכאשר היא תהיה בחופשת לידה והיא תצטרך להשאר בבית הוא ימלא לה ולילדיה את כל מחסורם. בעידן המודרני אישה יכולה להרוויח יותר מבן-זוגה, ועדיין תרצה להרגיש שהוא יעשה הכל כדי לדאוג לצרכים הבסיסים/כלכליים שלה.
לגבר יש את הרצון הלא מודע להיכנס לבית שבאויר יש ריח נעים של בישולים, לאישה שעושה/קונה לו מתנות קטנות של אהבה.
אנחנו אוהבים להגדיר את היחס של זוג לכסף כ"אינטימיות כלכלית". תחשבו: לפני 50 שנה תרבות הבילוי לא היתה שופעת ובזבזנית כמו היום! אנשים היו יוצאים פעם בחודש לבית קפה, לאחד מהשניים שהיו בעיר. בקולנוע הציג סרט אחד לפחות חודש ימים. בעידן ההוא, להזמין אישה לדייט ולשלם עליה לא היה גובל ב"פשיטת רגל" או לקיחת משכנתא. גם שפע ההזדמנויות לא היה כמו היום, בעבר גבר לא מצא את עצמו יוצא עם 3 נשים שונות בשבוע אחד, עשרות נשים בשנה. היום להיות ג'נטלמן זה לא פשוט. האמת, היום להיות אישה נשית זה גם מסובך!
אז מה אנחנו ממליצים? ל ד ב ר
בערך מדייט חמישי (פלוס מינוס), בהתאם לרמת הקרבה והתקשורת בינכם, שאלו אחד את השניה: מה האידאל שלך "לאינטימיות הכלכלית" בזוגיות? מה את צריכה? מה חשוב לך?
דברו על כסף, כסף זאת לא מילה גסה! (חוץ מזה בזוגיות קצת גסויות יכול להוסיף עניין ופלפל :-) .
למה כדאי לדבר על כסף כבר בדייט חמישי ולא למשוך זאת לדייטים יותר מתקדמים -
כי בשלב הזה עדיין אין מחוייבות חזקה ולכן מערכת הציפיות עוד לא לגמרי מגובשת. בשלב הזה אנחנו עדיין בוחנים את האופציה להיות ביחד. לכן אם אנו שואלים שאלות כגון: מה חשוב לך? למה חשוב לך שישלמו עליך? דיאלוג מסוג זה הוא כמו תאום ציפיות שמאפשר חופש לכל אחד להגיד מה מתאים לו. בשלב יותר מתקדם של הקשר כשמנהלים שיחה על כסף היא בדרך כלל באה מעמדה של "אני מצפה ממך להתנהג ככה וככה". יש לנו כבר מערכת דרישות וציפיות מגובשת מבן/ת הזוג.
דיויד התחיל לחשב את חשבון הארוחות שיודפת מזמינה בטייק אווי, וגילה שהיא מוציאה לא פחות ממנו, אולי אפילו יותר. זה ממש הרגיע אותו ומבחינתו הנושא היה סגור. למרות זאת בעידודי הוא ניהל את השיחה על "אופי האינטימיות הכלכלית שלהם" כי מבחינתי תאום ציפיות ותקשרות פתוחה זה תמיד כוח ביחסים. הם החליטו לעשות קופה משותפת שדיויד שומר והן משלמים איתה את כל הבילויים, והסיניות / איטלקיות שהם מזמינים. האמת - זה קצת כמו לפתוח חשבון משותף. זה קצת כמו זוג שבוחר לגדל בעל חיים ביחד, סוג של "קשירת יחסים" (קושרים אחד את השניה). אבל למרות החשבון המשותף היה לו רצון לשלם עליה משהו שהוא לא שיוויוני, להיות הגבר, אז אחרי חצי שנה שהיו ביחד הוא הזמין אותה לצימר על חשבונו (הפתיע אותה).
לשרונה היה קצת יותר קשה. בהתחלה היא הפסיקה להציע. אבל היא הרגישה שזה יצר מתח בינהם בכל פעם שהזמינו חשבון. אחרי שכנועים רבים היא הסיכמה לעשות את השיחה על "האינטימיות הכלכלית שלנו". היא גילתה שגולן בכלל לא אוהב שהיא משלמת. אבל היא קרייריסטית כזו אז הוא חשב שזה חלק מהפמינסטיות שלה ולא רצה לומר לה שום דבר על זה. היא נתנה לו לשלם עליה כמה פעמים ואז... "חזרה לסורה" והציעה שוב לשלם. ברוב הפעמים גולן סירב. לפעמים היא התעקשה (בבילויים היקרים יותר) והוא לא התעקש בחזרה.
גולן היה משוחרר מהתניות-כלכליות ביחסים. מבחינתו כסף לא יושב על צרכים בסיסיים שלו. זה היה בסדר מצידו לשלם, הוא לא הרגיש מנוצל, ההפך הוא הרגיש טוב עם זה. אבל אם שרונה רצתה לשלם, גם בסדר. למעשה, זה "חופש באינטימיות כלכלית".
שלכם באהבה, יעל
♥ אהבתם את הבלוג? שתפו עם החברים שלכם, תעשו לנו לייק! ♥
