- "אני לא מוכן להמשיך לצאת איתה! איזה פרנואידית. מה זה, אני יוצא עם יחידת השב"כ? הקגב? ירד לי ממנה לגמרי". ככה פתח זאב את שיחת הטלפון, בלי שלום, בלי הסברים.
קצת דרמטי, לא?
- "רגע, רגע זאב. לפני שאתה מתפטר מהשב"כ... אתה זוכר למה לא הסכמת לצאת עם מיכל? ולמה נפרדת משגית? ומה היתה 'הבעיה' של דנה? האאא, ושכחתי את זאת שיצאת איתה לפני 3 שבועות... היא גם חקרה אותך! אתה בטח יכול לזהות חוקיות"
- "לא מבין למה את חותרת. אני אומר לך לא יוצא עם קגב, גם אם היא ניראית כמו דוגמנית"
- "אני מנסה להראות לך שמבחינתך כל הנשים 'חוקרות', כל הנשים 'חופרות', רק שהן מגדירות את זה אחרת ממך. למעשה, הן נעלבות כשגברים לא חוקרים אותם בחזרה"
-" לא, לא. איכשהו אני נופל על הכי חולות. יש לי איזה מגנט לנשים בעייתיות במיוחד. הן לא סתם מתעניינות כמו שאת אומרת, הן ממש סוחטות פרטים"
-" אז אתה מבין שבשבילן זה לגלות התעניינות. אז מה הבעיה? אישה מתעניינת - רוצה תענה. אם אתה לא רוצה - אל תענה."
אבי קושניר בהצגה "להציל את איש המערות" (אגב ממליצה בחום, רוצו לראות אותה, פשוט גאונית) מתאר את הנשים כמלקטות פרטים ואת הגברים כציידים שמטרה אחת לנגד עיניהם. בהומור בריא הוא מסביר שלגברים "אין פרטים", לא משנה כמה האישה תנסה לדלות פרטים, לרוב הגברים פשוט "אין מה לתת".
האמת, זו בעיה מהותית שחוזרת אצל רוב הזוגות.
וזה מכניס למצוקה את שני הצדדים.
לפעמים הפערים האלה מרגישים כבלתי ניתנים לגישור. נכון, יש גברים שהם דברנים, אין להם בעיה לתת פרטים, וגם יש נשים שתקניות שלא "חולבות" מידע וגם בעצמן לא מנדבות מידע. אבל הם היוצאים מן הכלל, המיעוט. גברים בדרך כלל לא מתעניינים בפרטים הקטנים של היומיום, כגון איך היתה המצגת שעבדת עליה 3 חודשים, מה אמרה המורה של הילדים, מה אמר לך הבוס בישיבה, ואיך היתה השיחה עם אמא... נשים רוצות את השיחות האלה, הן צריכות אותן, ככה הן מרגישות קירבה, אינטימיות, מבינתן השיחות מאד תורמות וחשובות לקשר. ובשביל גבר ... זה לא הדבר המשמעותי שיוצר קירבה.
בתחילת יחסים אישה מתעניינת ושואלת את הגבר "שאלות מלחיצות" על החיים שלו. היא רוצה מידע עליו, ככה היא מכירה אותו, ככה היא מתחברת / נקשרת / מתקרבת אליו. הרבה גברים עונים תשובות קצרות, מינימליות, וכשהאישה ממשיכה לשאול הם מרגישים כמו בחקירה, רק שאין להם תשובות לתת... זה קצת כמו כשמנסים לפתור תשבץ, ידעתם את התשובה בעבר, אבל קשה עכשיו להיזכר ולשלוף אותה מהזכרון. לפעמים בתחילת יחסים זה יכול להיות דווקא טוב, זה נותן תחושה של מיסתוריות מצידו של הגבר. האישה בטוחה שכשהם יתקרבו הוא יפתח ויספר ברוחב לב. אבל בעיני הגבר - זה פשוט לא ענין של קירבה.
- "אז מה הבעיה? לא רוצה אל תענה"
- "אבל אז הן עושות את השיחה הזו 'אתה מסתיר ממני / אתה בעייתי / אתה רציני לגבי הקשר, או שאתה רוצה רק דבר אחד?"
- "ומה אתה עונה?"
- "אני אומר לה שהיא צודקת, שלא ידעתי איך בדיוק לומר לה, שבאמת אני לא בקטע רציני, ואין לי כוח לזיוני שכל, אז אם בא לה קשר קליל ולא מחייב אני אשמח" (אגב, זו רק עוד דוגמה ליחסים שמתפרקים בגלל הבדלים ששני הצדדים לא למדו לגשר עליהם)
- "אבל אתה כן רציני. אתה כן מחפש זוגיות רצינית! למה אתה אומר את זה?"
שתיקה.
ואז נפל לי האסימון.
כשאישה מתחילה עם השאלות האלה, והגבר מרגיש שאין לו יכולת לתת לה תשובות מספקות, הוא מהר מאד מגיע למסקנה שהיא בטוח תעזוב אותו.
בד"כ הוא לא יחכה הרבה - והוא פשוט יעזוב קודם, וזה מה שקרה כל פעם לזאב.
ברגע שהפחד האמיתי ברור, הפתרון גם ברור.
לא דיברנו מעבר, לא ניתחנו, לא חיטטנו. רק "כמו שני גברים" חשבנו ביחד על פתרון לבעיה. עשינו רשימה של שאלות אופייניות שנשים שואלות, ובעיקר - שאלות של הבחורה שעכשיו זאב יוצא איתה: איך היחסים שלך עם ההורים? אתה בקשר עם האחים שלך? איך היה יום העבודה שלך? אתה אוהב את העבודה שלך? ...(אגב הוא צדק, אפילו יחסית לאישה היא חטטנית ברמות, אבל מה לעשות, היא זאת שמצאה חן בעיניו והוא לא ישנה אותה... האחריות שלו - ללמוד להסתדר עם הצורך שלה. הוא לא יצליח לגרום לה להפסיק לשאול שלאות, כלומר להפסיק להתעניין בו ולחפש קירבה דרך השיחות האלה)
הצעתי כמה דרכים להתמודדות, הדרך שהכי התאימה לזאב - פשוט להיות מוכן עם תשובות מראש. יחסים עם ההורים: אני קרוב לאבא שלי, אמא שלי כל הזמן שואלת שאלות מעצבנות ומעיקות אז אני משתדל לא לדבר איתה הרבה. אחים: נפגשים אצל ההורים, נחמד להפגש. הם נשואים עם ילדים, אין לנו הרבה במשותף. עבודה: רגע השיא שלי בעבודה היה שיצאתי לצהריים והתייחדתי עם הצלחת במסעדה הטובה ביותר באזור.
הכנו גם כל מיני "תשובות כלליות לשאלות מתקילות", כגון...: אם הייתי שואל אותך את השאלה הזו מה היית עונה? מה את חושבת שתהיה התשובה שלי? ולמדתי דרך התשובות שהיא נותנת לשלוף תשובה. כמו:
- "מה הדבר הכי עצוב שקרה לך?"
- "תני לי דוגמה, מה לך קרה, יהיה לי יותר קל לחשוב על דוגמה משלי"
- "כשסבא שלי נפטר"
- "אז אצלי זה כשהכלב שלי ברח..."
-" איך אתה הרגשת כשהכלב שלך ברח?"
-" אני מציע שנעשה הסכם: אני אספר לך עובדות, את תדברי על רגשות. לא אוהב, לא רוצה ולא מתאים לי לדבר על רגשות. את חשובה לי, אני רוצה להיות איתך, אבל שאלות על רגשות - זה לא בשבילי"
עכשיו היתה לו גם לגיטימציה להגיד לא מתאים לי, לא מתכוון לענות. שלכל תשובה כזו הצמדנו את חשובה לי, את בחורה מקסימה ומדהימה.... זה נתן שקט לכמה ימים.
כל פעם לפני שהקשר שלהם עלה שלב (קשר זוגי מתפתח בחמישה שלבים ברורים, כאשר לפני כל עליית-שלב יש משבר ביחסים, נדבר על זה בעתיד) הייתי מקבלת טלפון של "אני לא יכול יותר עם החפירות האלה, היא משגעת אותי, זה לא בשבילי....".
נצמדנו לטכניקה המקורית וזה היה עובר.
עכשיו שוב זה צץ, הם התארסו. אל תחשבו שתקופת האירוסין זה ורדים ושושנים. אצל רוב הזוגות (90%?) הלחץ שמופעל בשלב הזה על שני הצדדים הוא קשה עד בלתי נסבל...: "למה אתה לא עוזר / לא חשוב לך איך החתונה שלנו תיראה / למה אתה לא מתייעץ איתי לפני ש.... / למה אתה לא מזמין את הדוד שלך / החבר הזה שלך שוביניסט ומגעיל אני לא רוצה אותו בחתונה שלי" / וכו' וכו'.....
כל תשובה שהוא מספק רק מייצרת עוד שאלות. ועכשיו הוא בדילמה - הרי ככה, בכל תקופה של לחץ בחיים, היא תציף אותו בשאלות אינסופיות. מה עושים?
תמיד אני אומרת שההבדל בין אנשים שהם רווקים-סדרתיים לבין אנשים זוגיים זה שדפוסי החשיבה שלהם שונים (ובהתאם גם דפוסי ההתנהגות). בזמן ויכוח או מריבה (או חקירת שב"כ) אנשים שהם רווקים-סדרתיים מדמיינים איך הדבר הזה רק ילך ויחמיר עם השנים, איך הזוגיות שלהם תלך ותהיה יותר ויותר גרועה ונוראית... והמסקנה שלהם - צריך לחפש מישהו/י אחר/ת.
אנשים זוגיים לעומתם מצליחים להחזיק את המחשבה "יש לנו זוגיות טובה, עכשיו יש לנו משבר, אבל נעבור את זה".
רווקות זה תוצאה של דפוסי חשיבה והתנהגות, ולא קשורה בכלל ל"מזל" או "גורל" או "מציאת האדם המתאים".
הדמיון של זאב מהר מאד לוקח אותו למחוזות שליליים, איך "החקירות" של ארוסתו הולכות ונהיות יותר קשות עם הזמן. זה דפוס החשיבה שלו, ובגלל זה הוא היה רווק כל-כך הרבה שנים. אז עכשיו אני מנצלת את הדמיון שלו ב"חיווט מחדש" חיובי. הוא מתאמן על היכולת שלו "לעמוד בחקירה צולבת בלי להשבר", כלומר בלי לחשוב שהוא לא יכול לתת לה מה שהיא צריכה (ואז היא תעזוב אותו) או שהוא לא יכול לעמוד בזה (ואז הוא צריך לעזוב). הוא מדמיין את "מערבולת השאלות שלה" כמו סופת טורנדו ומזכיר לעצמו שוב ושוב, שגם הסופה הקשה ביותר תעבור. הוא יכול לעמוד בזה, והזוגיות שלהם טובה, ותמשיך להתפתח.
זה כיף לראות מישהו שמצליח לראות את דפוסי החשיבה של עצמו, ולהבין שהקשיים שמלווים אותו כבר 17 שנים בכניסה לזוגיות הם בגלל האמונות והמחשבות שלו. סה"כ זאב וארוסתו הם זוג מופלא שלומדים בקצב מזורז לגשר על הפערים, ואני מאחלת להם זוגיות אוהבת ומפרה!
בטעינה...