הצד שלו הצד שלה - לכל מריבה שני צדדים
הבלוג של יעל על יחסים ויצירת זוגיות

"אני דואגת. אני חושבת שקילקלתי. אתמול שאלתי אותו איפה הוא רואה את עצמו גר בעוד שנה מהיום. היום הוא לא עונה לי להודעות, זה לא מתאים לו. יכול להיות שהברחתי אותו?". היה ברור שענבל מאד לחוצה, שלא להגיד - חרדה. 
במקרה אני מכירה את שניהם. רונן השתתף בתוכנית הליווי עד החתונה, ובאחד המפגשים שעשינו לאחר סיום הסדנה הוא הגיע עם ענבל וכך הכרתי אותה. בתקופה שענבל שלחה לי את ההודעה הנ"ל היה ביניהם מתח רב סביב זה שרונן גר רחוק ולשניהם היה מאד קשה עם הנסיעות. 
מהצד של רונן זה נשמע ככה: "נמאס לי הנסיעות, אני רוצה לעבור לגור ביחד, אבל מבחינה כלכלית לא ברור לי איך זה מסתדר, אני לא בטוח שאצליח לעמוד בזה אחרי שקניתי בית ויש לי משכנתא מטורפת ואני לא גומר את החודש".

ואגב הוא לא ענה להודעות כי הטלפון שלו נפל. לשרותים. הוא היה בדרכים ובעבודה ורק אחרי 5 שעות הוא התפנה מהעבודה והלך להחליף מכשיר. ענבל בשלב הזה כבר כעסה, נעלבה מאד. 
הוא בכלל לא הבין על מה הפרצופים.

המכשול הגדול של בני האדם בפתרון מחלוקות הוא שהרגש משתלט  על המוח הרציונלי ואז אנחנו שוכחים שמהצד השני יש אדם עם סיבות משלו, עם פחדים, עם ערכים שונים משלנו. המוח שלנו נכנס למצב "Fight or Flight" ואנחנו רואים רק את המצוקה של עצמנו.
זה מדהים לשמוע את שני הצדדים מדברים על אותה מריבה. הרבה פעמים נדמה לנו שהם מדברים על שני ארועים שונים ולא קשורים!
וענבל ורונן, נו, הם זוג לסטנד-אפ, או לפחות איזה ריאליטי בפריים טיים. הכל אצלם דרמטי. כל הדפוסים הנשיים והגבריים מוקצנים ובכל מריבה שניהם משתפים אותי בהרגשה שכאילו כל עולמם חרב עליהם.

כמאמנת אני יודעת לזהות די מהר מה הכוחות הלא מודעים שמפעילים את שני הצדדים:
הצד שלו - עול הפרנסה יהיה בעיקר עליו. הוא חושש לא להיות "גבר מספיק טוב". 
הצד שלה - הקושי שלה (כמו של רוב הנשים) להתמודד עם הצורך של גבר למרחב. כשבן הזוג לוקח מרחב זה מתפרש אצלה כנטישה. 
זה מוטיב חוזר בקשר שלהם.

בדייטים הראשונים זה נשמע בערך ככה:
- "מה בא לך לעשות היום, חמודה?"
- "בא לי לצאת"
- "לי דווקא בא לראות סרט טוב בבית"
ואתם כבר יכולים לדמיין את ההמשך.
קשה לאנשים לגשר על פערים, זה לא חדשות מרעישות, למעשה, זה כבר מזמן הפך ל"מלחמת המינים". בפעמים הראשונות שניהם היו מתקשרים אלי אחרי שיחה כזו שלרוב היתה נגמרת ב"טוב לא משנה, היום זה לא מתאים, נפגש ביום אחר".
לא חבל? שני אנשים שמאד רוצים להיפגש ונופלים כי הם לא מצליחים לקבוע לוקיישן?
ברור שזה לא עניין של 'לאן לצאת'. זו בכלל לא הנקודה. כאן משתקף קונפליקט הרבה יותר עמוק.
הצד שלו - ברמה הלא מודעת: פחד מתפקוד כלכלי ירוד. המחשבות המודעות: "היא לא בסדר, היא רוצה אותי בגלל הכסף שלי. אם ככה זה עכשיו בהמשך היא תרושש איתי. אני לא כספומט."
התסכול וה"מאבק" שהוא נכנס אליו מקורם בדימוי עצמי-גברי נמוך.  בתוך תוכו הוא פוחד שהוא לא יוכל "לספק את הסחורה" ולהיות מפרנס ראוי, אז הוא מראש מייצר גבולות ומעביר מסר של "אני לא הכספומט שלך", או במילים אחרות: "את יכולה להשען עלי כלכלית אבל רק באופן חלקי". כמובן יותר קל לחשוב שבת הזוג מגזימה ותובענית ולא ש"אני לא מספיק טוב". רוב האנשים שלא לוקחים אחריות על עצמם מנהלים דיאלוג זוגי מתוך חוסר מודעות עצמי, ולכן תמיד יבחרו להאשים את הצד השני בבעיות למרות שהקושי הוא פנימי שלהם (לא משנה עם מי הם יהיו, סביר להניח שיהיו להם פחות-או-יותר את אותן בעיות).

כמובן כל זה מתנהל בראש של הגבר כי הסיפור של האישה קצת שונה.
הצד שלה - היא רוצה ביטחון ביחסים. היא רוצה לדעת שהוא לא רק חושק בגוף שלה אלא שהוא רוצה אותה ומוכן להשקיע ולהתאמץ עבורה. המאמץ מייצר תחושת ביטחון, הכסף הוא משני הוא לא ראשוני, הכסף מסמל השקעה וביטחון. 

בהתחלה הדרכתי את שניהם לבקש חצי חצי: נתחיל בבילוי קצר בחוץ ואז נבוא הביתה. במקרה שלהם, מאחר ששיחת "בא לי לצאת / אבל לי בא להיות בבית" התחילה אחרי שהם קיימו יחסי מין זה היה פשוט להגיע להסכם הזה. אחרי דייט עשירי הדרכתי אותם לשבת ולהגיע להסכם בסיס (הסכם שהוא בסיסי לקבלת החלטות וכשיש מחלוקת הוא הבסיס לפיו מקבלים את ההחלטה, סוג של "חוק יסוד").
אחרי כמה וכמה שיחות לא פשוטות עם שניהם, רונן הבין שהצורך של ענבל הוא לא כסף אלא ביטחון, וענבל הבינה שברגע שזה מובן מאליו בעיניה שצריך לצאת והוא זה שצריך לשלם - זה גורם לו להרגיש מנוצל. ברגע שכל אחד ראה את הצורך של השני ולא היה כבול אך ורק בצורך של עצמו אפשר היה להגיע להסכם בסיס: בימי חמישי - יוצאים לבלות, בימי שישי - ערב עם המשפחה, אמצע שבוע - יוצאים לבילוי קצר מוקדם, ובשאר הזמן - יושבים בבית. (מעניין לראות שאחרי שמגיעים "להסכם בסיס" פעמים רבות התפקידים מתחלפים. אצל הזוג הזה אחרי כמה חודשים - ענבל מצאה את עצמה רוצה יותר להיות בבית ורונן יותר רצה לצאת לבלות...)

אחרי שעברנו את המכשול הצפוי הראשון של שלב האי-וודאות, הגיע (אחרי מספר שבועות) המכשול של שלב האינטימיות - בשלב הזה הם כבר היו ביחד כמעט כל יום. רוב הזמן הם ישנו בבית של ענבל, לפעמים סופי שבוע אצל רונן, וכבר היה די ברור שהם מתקרבים לשלב של לעבור לגור ביחד וברור גם שזה יהיה אצלה. ואז מתחיל אי-שקט פנימי אצל שני הצדדים, האי-שקט שלפני הסערה. וכמובן כשקשר עובר שלב יש זעזוע שנקרא "משבר התפתחות" שמתבטא במבחן לחץ.
אצל רונן וענבל המופע שלו היה:
הצד שלו - פחד מאימפוטנציה כלכלית
הצד שלה - פחד נטישה
הצד שלו - אם הוא פוחד שהוא לא יוכל לספק את מחסורה הוא מצפה שהיא תסתפק במועט כדי שהוא יוכל להרגיש שהוא מצליח (הצלחה מדומה)
הצד שלה- אם היא פוחדת שהוא ינטוש היא צריכה הרבה תשומת לב והוכחות לכך שהוא נשאר איתה (בין היתר השקעה כספית). זה נותן לה ביטחון מדומה, לזמן קצר בלבד.
הצד שלו - ככול שהיא רוצה יותר, דורשת יותר, מצפה ליותר - הוא יותר חרד, ואז הוא נותן פחות
הצד שלה - ככול שהוא נותן פחות היא חרדה יותר ודורשת יותר

**** **** **** ****

מעגל קסמים שלילי שפעמים רבות מוביל לפרידה. לא סתם אנו אומרים ש 90% מהזוגות נפרדים בזמן מבחן לחץ, אנשים שרוצים להיות ביחד!
אך כל אחד מתוך החרדה שלו רואה את עצמו ולא מצליח לעצור ולראות את הצרכים של הצד השני. 

זה נשמע פחות או יותר ככה:
ענבל: "הוא נמצא אצלי כל השבוע, הוא יכול לעזור קצת לשלם את החשבונות לא? הוא יכול לעזור לי הוא יודע שקשה לי, ציפיתי שהגבר שלי ירצה לעזור לי וזה צריך לבוא ממנו, אני לא אמורה לבקש"
רונן: "כמה שנותנים לה זה לא מספיק, היא בור בלי תחתית. אני משלם על הבילויים, על הטיול בחו"ל, דלק תמיד עלי, גם כשנוסעים ברכב שלה אני ממלא דלק, אף פעם לא ביקשתי את הכרטיס שלה, אני מביא הרבה אוכל מהעבודה, חצי מהארוחות שאנחנו אוכלים אני מביא, שזה הרבה כסף, אז גם חשבונות אני צריך לשלם? מה היא חושבת אני השוגר-דדי שלה?"
ענבל: "כל הזמן הוא מתחשבן מתחשבן, אבל הוא לא אומר, אני צריכה לגלות לבד. אני לא מבקשת הרבה, כמה אנחנו כבר יוצאים פעם בשבוע? מה אני מזמינה קוקטייל? חשמל מים, זה כל יום. האוכל שהוא מביא הוא בשרי , אני לא נוגעת בבשר וכל הפחממות שהוא מביא הכל ספוג שמן,  מי בכלל נוגע באוכל שלו?"
רונן: "אני מביא ועושה ומתאמץ ובסוף היא מתלוננת. תמיד, על הכל. מה שאני לא אעשה - לא מספיק טוב לה"

אם היינו שומעים את המחשבות הלא מודעות שלהם, זה היה ככה:
ענבל - תן לי תשומת לב כדי שארגיש ביטחון. איך אסתדר אם הוא יעזוב?
רונן - ואם אני לא אצליח לספק את הרצונות שלה? ואם אני לא מספיק טוב?
ענבל - אני רוצה להרגיש אהובה ושמשקיעים בי
רונן - אני רוצה להרגיש טוב ומוערך

כשמסתכלים על מריבה בעיניים האלה ניתן לראות כמה המריבה היא "רק תרוץ". הפתרון לא נמצא בתשלום חשבונות או ביעד הבילויים, הפתרון אפילו לא נמצא בידיים של בן/ת הזוג. החוויה ש"כמה שאני לא עושה ונותן זה לא מספיק" היא מדוייקת כי רונן לא יוכל להשקיט את פחד הנטישה של ענבל וענבל לא תוכל לגרום לרונן להרגיש שהוא "הצלחה כלכלית". גם לנסות "לרפא" את הפחדים של שניהם זה לא מעשי, זה מסע אישי עמוק שלוקח המון זמן, והזוגיות קורית עכשיו!

אבל ברגע שהצגנו את המריבה כפי שכתבתי לכם וכל אחד הלך הביתה וחשב "מה אני יכול לעשות כדי לגרום לבן/ת הזוג שאני כל כך אוהב/ת, איך אני יכול להקל על הפחד, הכאב, החשש..."
הפתרון נמצא.

אתם בטח רוצים לדעת מה הפתרון שהם מצאו.
אבל... זה ממש לא משנה. כמו שאמרנו זה לא העניין. העניין הוא לראות את הכאב של בן/ת הזוג שלנו ולהיות בני הזוג שאנחנו באמת רוצים להיות - תומכים, מבינים, מקלים על הדרך.

שלכם באהבה,

יעל