- "הוא כתב לי שהוא רוצה לחזור. אני לא יודעת מה להגיד לו, לא ברור לי בכלל מה אני רוצה. אחרי שהוא נסע ככה בלעדי לחצי שנה, לא מגיע לו שאני אחזור אליו, לא מגיעה לו מישהי כמוני, מגיע לי יותר, הוא לא אוהב אותי, הוא מעדיף את החברים שלו, אז שישכב איתם, שיתחתן איתם"
- "חצי שנה את מנסה לשכוח אותו, כל גבר את משווה אליו ולאף אחד אין סיכוי נגדו ואת מנסה למכור לי שאת לא יודעת. סוף טוב הכל טוב. הוא חוזר הוא רוצה שתעברו לגור ביחד. סוף טוב את צריכה לשמוח"
- "עליך לא הייתי מאמינה. אחרי שהוא התנהג אלי כמו זבל את מצפה ממני להתחתן איתו"
- "אני לא אמרתי להתחתן, אני אמרתי לגור איתו. אבל זה בסדר גמור להחליט קודם להתחתן ואז לעבור לגור איתו. זה אפילו יותר טוב לקשר"

דנה במשך חצי שנה בכתה לי, ניסתה לשכוח את יריב שטס בלעדיה למזרח. הם היו 7 חודשים ביחד. ואז הוא סיים את השרות הצבאי אחרי שהיה בקבע כמה שנים טובות. יריב תכננן את הטיול הזה עם עוד שלושה חברים בערך מאז שנכנסו לקבע, הרבה לפני שדנה ניכנסה לחייו. דנה ידעה על הטיול מהרגע שהכירה אותו. היא לא חשבה על זה בהתחלה, אחרי זה הייתה בטוחה שזה בסדר מצידה אבל חודשיים לפני הנסיעה הקשר ביניהם התחזק. הם היו בשיא האהבה, כל הזמן דיברו על כמה יהיה קשה להיפרד. היא קיוותה בסתר ליבה, לא העיזה לבקש, שהוא לא ייסע, שבסוף הוא יבחר בה, שברגע האחרון האהבה אליה תהיה גדולה מהכל והוא יבחר להישאר, לעבור לגור איתה...   אבל הוא נסע, "השאיר אותי מאחור פגועה ובודדה".
יריב במשך החצי שנה ששהה במזרח כתב לדנה מכתב כל שבוע, היא קראה אותו בשקיקה (כמה וכמה, בעצם עשרות, פעמים) אבל לא ענתה, היא "כועסת ופגועה ובחיים לא תדבר איתו". בשבועיים הראשונים לאחר שנסע, יריב ניסה להתקשר אבל היא לא ענתה, או שהייתה מנתקת כשניסה להתקשר מטלפונים אחרים. שבועיים לפני שחזר, כתב יריב לדנה מכתב מרגש על החזרה לארץ, על הגעגועים.

זה לקח קצת זמן אבל אחרי המון שיחות ותרגילים בדמיון מודרך. דנה הבינה שאם היא לא הייתה כועסת והיתה מדברת איתו בטלפון, ומתכתבת איתו הכאב של הגעגוע, הרצון שיחזור היה משגע אותה. ואם היא תאפשר לעצמה להרגיש עד הסוף אז זה ברור שהוא האחד בשבילה והיא רוצה להתחתן איתו, אבל מה אם הוא לא רוצה להתחתן איתה, מה אם יקרה לו משהו.
בתרגול של דימון מודרך היה ברור שבתת מודע של דנה כל סיפור טוב נגמר בפרידה, כמו שהיה עד היום בחייה. היא הבינה שלכעוס זה הרבה יותר קל ופחות מפחיד מאשר להודות שהיא רוצה להתחתן איתו.
אבל הפרדוקסים הפסיכולוגים שיש לכולנו הם שמסבכים את הכל - מצד אחד היא מתה להתחתן איתו אבל מפחדת מדחייה ומצד שני אם היא תתחתן איתו אז: הוא ציוני מידי, הוא רוצה רק שני ילדים ולא 4. הוא לא מסתדר עם המשפחה שלה, הוא לא מפנק כמו החבר הקודם שלה, ולא עשיר כמו החבר הראשון שלה... הרבה ויתורים/ פשרות היא צריכה לעשות. היא לא חשבה שהיא תתאהב במישהו שהיא תצטרך להתפשר על כל-כך הרבה דברים.

אז לשמחתי הרבה הרגש גם "הבין" את זה שבוע אחרי שהוא חזר לארץ. היא נתנה לשמחה להוביל. והקיץ הם מתחתנים.
אבל חייבים גם לומר כאן משהו לזכותו - מזל שהוא "גבר-גבר" ולא התרגש מהעלבון שלה, הוא ידע שהיא פגועה כי היא אוהבת אותו, וזה מה שניהל אותו, האהבה שלה אליו ושלו אליה. הוא לא ויתר עליה.
אז נכון לפעמים אני מרגישה שאני חיה בסרט - אבל זה תמיד כייף ענקי כשאהבה מנצחת.
 

שלכם,
יעל

♥   אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו   ♥
♥   אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו   ♥