הבלוג של יעל השמות בדויים,  הסיפורים - מהחיים

למה החברות שלי הצליחו להתחתן, ואני לא?

- "לא סיפרתי לו שאני עושה סדנה. שלא יחשוב שאני בעייתית"
- "מה שהוא יחשוב תלוי באיך שאת תציגי את זה"
- "החברות שלי התחתנו בלי לעשות סדנה, רק אני זאת שבעייתית וצריכה סדנה"
- "אהה. תגידי, כמה קורסים והשתלמויות עשית בקריירה שלך?"
- "אחרי הדוקטורט נסעתי לשני כנסים, וזהו. האמת, קולגות שלי היו בהרבה יותר, והם ממשיכים לנסוע"
- "אז לפי ההגיון שלך, אם הם ממשיכים ללמוד ולהתפתח, ואת לא, זה אומר שהם יותר בעייתיים ממך! וככל שהם לומדים יותר זה רק מעיד שהם 'יותר ויותר בעייתיים'. נשמע הגיוני?"

הבעיה הגדולה ביותר שמתאמנים שלנו נאלצים להתמודד איתה היא חווית הבושה. עבור חלק גדול מהם, אפילו הרבה זמן אחרי הסדנה הם עדיין מתביישים לומר שהם עשו סדנה בנושא תקשורת זוגית ומציאת זוגיות. אנחנו שוב ושוב  מספרים שבתחום שנקרא מדעי ההצלחה ידוע היום באופן חד משמעי - אנשים שמצליחים בחייהם (כולל זוגיות) הם אנשים שלא סומכים על הכישרון ובטח לא על המזל, אלא לומדים ומתפתחים, מציבים מטרות ומעלים אותן על הכתב, כדי שיהיה כל הזמן מול העיניים, שלא יאבדו את הפוקוס.

אבל זה לא עוזר למתביישים.

הסטטיסטיקה הפנימית שלנו מראה באופן מובהק "שלא הביישן למד". מה זה אומר? אלו שמתביישים שהם עשו סדנה למציאת זוגיות, או אפילו שהם בכלל צריכים עזרה (מחברים / משפחה) למצוא זוגיות, הקצב שלהם להגעה להצלחה הרבה יותר איטי. אלה שמספרים שהם לומדים זוגיות, שמתאמנים על זוגיות, ושברור להם שהם ימשיכו ללמוד עוד - מגיעים לתוצאות הרבה יותר מהר, וגם נהנים יותר מהדרך.

בעצם האימון העיקרי של דניאלה היה להתמודד עם הבושה. כשהיא הפסיקה להתבייש (וזה לקח זמן כמו שאתם מנחשים), כשהיא הפסיקה לחשוב שהיא "בעייתית", הדרך נפתחה לה והיא נכנסה לקשר שהוביל לילדים משותפים (לא כולם רוצים חופה). לקח לה "רק" שמונה חודשים להתגבר על הבושה.

השלב הראשון היה להבין שהיא מרגישה בעייתית וחסרת ביטחון, וזו אמונת יסוד שלה על עצמה. הצורך להסתיר שהיא בסדנה קשור לתחושת הכישלון, שהיתה מושרשת בה הרבה הרבה לפני כן, אולי אפילו מגיל צעיר. קרייריסטית, דוקטור לכלכלה, בת 36, אבל רווקה שבקושי מצליחה להחזיק קשרים זוגיים. כישלון חרוץ שצריך להסתיר ולחפות עליו. לכן כרטיס הביקור שלה מול גברים היה 'הדוקטורית'. מתוך חוסר הביטחון שלה היא נופפה בהצלחה האקדמית שלה, עשתה "השוואות ותחרויות" עם כל גבר שדיבר איתה, ו...הבריחה אותו. חשוב להדגיש: זו לא ההצלחה שמבריחה את הגברים אלא תחושת הכישלון. אישה לא צריכה להצניע את התארים וההישגים שלה. היא יכולה לספר עליהם וגבר לא ירגיש מאויים, אם היא תביא נשיות לצידה. אבל כאשר משתמשים בהישגים כדי לחפות על משהו, זה מורגש היטב. אז נוצרת הבעיה.

השלב השני: היה עליה להפיץ לכל מי שהיא נפגשת איתו/ה שהיא מחפשת זוגיות ולבקש עזרה בשידוך. זה היה הבאנג'י הרגשי שהיה עליה לקפוץ. היא הרגישה פתטית. היא הרגישה מושפלת שעליה לבקש עזרה מאחרים. היא מעדיפה לשדר "הכל בסדר אני מסתדרת מצויין לבד", רק שלא יחשבו שהיא מסכנה. היא שנאה את אתרי ההכרויות, היא שנאה את הפעילויות של ה"פנויים פנויות", וגם לא ביקשה שיכירו לה. נו, אז נכון, הוא יכול ליפול מהשמיים, אבל זה מצמצם את הסיכויים להצלחה למשהו כמו 0.000001% ...

אחרי מסע ארוך של בנית האמון העצמי היא הפיצה במייל מכתב רותם. מכתב רותם הוא מכתב שפונה לכל החברים שלנו באשר הם ומבקש שיכירו לה מישהו. אחרי 5 ניסיונות היא ניסחה מכתב מדהים, לוחץ על הרגשות, לא יותר מדי, לא פחות מדי, בדיוק במינון הנכון, מכתב שמחובר לעוצמה שלה. ואכן היא הכירה דרך המכתב מישהו.

השלב השלישי היה לספר לו את "הסוד הגדול", שהיא עושה סדנה למחפשי זוגיות. אוף, זה לא היה פשוט! אבל בסוף היא סיפרה לו. עד היום היא צוחקת כמה שהיא היתה מופתעת שהוא יותר התלהב מהסיפורים על הסדנה מאשר על הדוקוטרט. הוא שאל אותה מלא שאלות, הוא התעניין בכנות. ומאותו ערב בו היא חשפה את "הסוד" שלה היה בו משהו הרבה יותר רך ואוהב כלפיה.

בעיניה זה מוזר, בעינינו זה הכי מובן בעולם. שוב ושוב אנחנו מגלים שלחשוף את הפחדים והבושות שלנו זו העוצמה הגדולה ביותר, ואנשים נשאבים ומתמגנטים אלינו כשאנו עושים דווקא את זה. מסתבר שחיבור רגשי זוגי הוא חזק יותר דרך האמיתות על הפחדים וההתמודדיות שלנו, ולא דרך סיפורי הגבורה וההצלחות.

"בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לבכות לפעמים
כשמשהו נשבר בך בפנים

ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד"
(מילים - מירי פיגנבוים)

שלכם, יעל

♥ אהבתם את הבלוג? שתפו עם החברים שלכם, מרבה חוכמה מרבה טוב ♥