לצאת במקביל או לא לצאת במקביל? זאת שאלה!

"אני לא יוצא/ת במקביל. אני לא ממקבל/ת"...
אבל... אם אני לא הייתי ממקבלת לא הייתי נשואה לארי.

אחד המשפטים הראשונים שהיית מצהירה בפני גברים שהתחלתי לצאת איתם והם מצאו חן בעיני, היה "אני לא יוצאת במקביל עם עוד גברים". היה לי חשוב לומר זאת, זה גרם לי להרגיש הוגנת, מכובדת. זה נתן לי תחושת ביטחון (מזוייף!) כי בדרך כלל זה גרם לגבר להצהיר שגם הוא לא ממקבל.

מה שמפתיע זה שאם לא הייתי חורגת ממנהגי, בגיל 33, אחרי שנים של "הגינות" וממקבלת לא הייתי נשואה היום לגבר המדהים הזה שאני קוראת לו "בעלי" וסיפור חיי היה היום שונה לחלוטין. קצת כמו בסרט "דלתות מסתובבת". החלטה אחת, בחירה אחת, שינוי קטן, שינתה לגמרי את חיי.

מה אם הייתי ממשיכה לא למקבל, ולא יוצאת עם ארי?! כשהכרתי את ארי יצאתי עם מישהו אחר 3 שבועות, (זה בהחלט הספיק כדי לקרוא לו"חבר שלי")
מה אם לא הייתי "בוגדת"?!
איזה מזל שמקבלתי, ש"בגדתי". תאמינו לי - הרגשתי אז מגעילה, בוגדנית, לא החלטית, חלשה. אם הייתי מבינה אז מה שאני מבינה היום, אז הייתי חוסכת לעצמי את כל רגשות האשם האלה.

היום אחד המשפטים השגורים בפי זה "שחקו ג'אגלינג, צאו במקביל עם עוד..."
אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה ויכוח סוער זה מעורר. אילו כעסים והתננגדויות מצד המתאמנים. אני כמעט מאבדת את הערכה שהם רוכשים לי כשאני מצהירה משפט "חסר כבוד ודרך ארץ" שכזה. בארץ שלנו זה ממש לא מקובל. שלא כמו בארצות הברית ששם זה סטנדרטי לצאת במקביל עם יותר מבן/ת זוג אחד/ת, לא צריך להסתיר, אפשר לצאת ביחד חצי שנה ועד שבני הזוג לא מצהירים שהם "אקסקלוסיב" זה בסדר גמור למקבל. בארץ שלנו זה טאבו, זה כמו פרה קדושה. אז באתי לשחוט את הפרה הקדושה הזו.

נתחיל בהבהרה - לא בכל מצב ולא בכל שלב מתאים למקבל. אז מתי לא ומתי כן?!

מתי לא למקבל ולמי זה לא מתאים
רווקות זה לא "גורל-אכזר", רווקות זה תוצאה של דפוסי חשיבה והתנהגות מסויימים. יש מצבים שאנשים לא ממקבלים בגלל המחשבה שבסופו של דבר יוביל אותם להיות לבד.
א. המתלבטים - אחד המאפיינים של דפוס חשיבה רווקי זה המחשבה שמעבר לפינה יש מישהו יותר טוב, מישהי יותר יפה, יותר ...
אלה שמסתובבים עם החשיבה הזו מוצאים את עצמם מתעסקים בשאלה "איך אני אדע שזה נכון?" או "איך אדע שאני לא מתפשר/ת"... אלה הם "המתלבטים". המתלבטים ימקבלו, ינסו לרקוד על כל החתונות בבת אחת כדי להיות בטוחים שהם לא מפספסים משהו. למעשה הם לא מתחייבים לאף מערכת יחסים, הם מחפשים את תחושת השלמות, את "פוליסת הביטוח" שיבטיח להם שבחירת הזוגיות שלהם היא הטובה ביותר. להם אסור למקבל. הם צריכים ללמוד לבחור ולהתחייב לבחירה שלהם - זה לא קל, הם כמעט תמיד לא שלמים עם מה שהם בחרו.
ב. המגבים - דפוס חשיבה נוסף של רווקים סדרתיים זה "מה אם זה לא יצליח?". אלה שיוצאים לדייטים ודואגים לתוכנית גיבוי חילופית, שאיזו חברה תתקשר או איזה חבר יעבור בסביבה. אלה שאחרי דייט מוצלח עדיין מרגישים צורך לגלוש באתרי הכרויות, "לשלוח קריצות", כי מניסיונם הם כבר יודעים שמשהו יכול להשתבש, אז ליתר ביטחון... "המגבים" מנוהלים ע"י פחד מכישלון או דחיה, הפחד שמנהל אותם גורם להם לצאת במקביל ולא להתחייב. האמת, הפחד שלהם הורס הזדמנויות טובות.
ג. ה"מניאקים" - הם אלה שלא חושבים על אף אחד אחר מלבד עצמם, הם אלה שבוגדים בבני/ות הזוג שלהם על ימין ועל שמאל. אין להם חרטות או נקיפות מצפון. הדבר היחיד שמטריד אותם שלא יתפסו אותם כי אז יעזבו אותם וזה יהיה להם לא נעים. לצערי יצא לי להיות גם מהצד השני של המקבול, ומצאתי את עצמי בסטוץ עם גבר שיש לו חברה (סליחה, סליחה, שעשיתי זאת, טעות שאני מתחרטת עליה ולא אחזור עליה. הייאוש של הרווקות גרם לי לעשות כמה דברים שאני לא ממש גאה בהם) לא הזיז לו מה אני מרגישה, בטח לא מה שחברה שלו הרגישה. אני נגד מקבול מהסוג הזה.
ד. כשקשר זורם ומתקדם טוב - אם הכרתם מישהו/י, אתם מדברים כל יום נפגשים פעמיים שלוש בשבוע. יש תחושת ביטחון והמשכיות מההתחלה. אל תמקבלו. גם אם מכר שלכם יציע לכם את "הבחור המושלם בשבילך" או הבחורה המושלמת... אל תמקבלו, התמקדו בטוב שיש לכם. תמיד יכול לצוץ מישהו שהוא "טוב יותר" לכאורה.
ה. בשלב האינטימיות - לכל קשר יש חמישה שלבים של התפתחות. השלב השלישי הוא השלב שבו אנחנו יודעים שיש לנו חבר/ה ואנו כבר מספרים זאת לעולם, אנו כבר מתנהגים כזוג. הרבה פעמים בשלב זה מגיע "מבחן היוניברס" (סוג של משחק/מאבק בין המודע והתת-מודע) - פתאום הזדמנויות נפלאות יופיעו בחייכם, כל מיני אקסים מיתולוגים יצוצו out of the blue כדי לבדוק שאכן אתן דבקים בבחירתכם ואתם לא נותנים "לפיתויים" להסיט אתכם. אז בשלב הזה גם אם בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי יתחילו איתכם, אל תמקבלו.


מתי כן למקבל?
א. הבררנים - אלו הם על פי רוב "הפנטזיונרים שחיים בבועה". לא שזה רע לפנטז, זה טוב, בתנאי שיודעים לעשות התמרה של הפנטזיה למציאות, ולא נתקעים בפנטזיה לא ריאלית בזמן שבמציאות לא קורה כלום (10 שנים הם "מחפשים" את האביר / נסיכה). הבררנים-פנטזיונרים לא מוכנים להתפשר. לא פעם מתאמנים פנטזיונרים אומרים לי משפטים כמו "אני לא רוצה להתאהב בו/ה, כי זה לא מה שאני רוצה לעצמי". יש להם פנטזיה על הזוגיות המושלמת, על הזוגיות האידאלית שלהם והם מלבישים את הפנטזיה על מי שמתאים לפרופיל האידיאלי שלהם. ואז כשהם יוצאים עם מישהו שמתאים לפרופיל הפנטזי שלהם אחרי שני דייטים הם כבר מתנהגים כאילו "הם מצאו את אהבת חייהם", הם נאמנים, הם מחוייבים כבר מההתחלה. ולמי הם בעצם מחוייבים?! למישהו/י שעדיין לא בחר בהם, שעדיין לא השקיע בהם, שעדיין לא הרוויח את הנאמנות שלהם. הם לא שומרים על הלב שלהם, הם לא מעריכים את האינטימיות שיש להם להציע, הם מוכנים לתת אותה בנדיבות לאנשים שהם זה עתה פגשו "בשם האהבה," "הפרפרים", "האינטואיציות" ותירוצים אחרים. לבררנים אני ממליצה למקבל, כדי שילמדו לשמור על הלב שלהם, כדי שילמדו לא להתמסר למי שלא הרוויח אותם. שיהיו נאמנים קודם לעצמם (זה שונה לגמרי מ"המניאקים") שילמדו להבדיל בין פוטנציאל של יחסים לבין יחסים אמיתיים.
ב. השמרנים - איינשטיין אמר שזה חוסר שפיות לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. בעיקר מתאים לשמרנים. השמרנים כבר שנים מתנהגים באותה דרך, יש להם חוקים וכללי התנהגות נוקשים על כיצד צריכה להיות זוגיות. הם "יודעים" כיצד צריך להתנהג ומי שלא מתנהג על-פי דרכם "לא יהיה בבית-ספרם". ולמרות ששנים הם לא מצליחים להיכנס לקשר זוגי הם עדיין מטיפי הזוגיות, מייעצים לכל העולם כיצד למצוא זוגיות ולהתנהג בזוגיות, ולא חושבים שאולי הם עצמם צריכים לשנות משהו. אז צעד ראשון - שחררו את השמרנות, צאו, בלו, פרצו גבולות, כי בזוגיות, כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. אחד הגבולות שכדאי לפרוץ הוא לחוות את חווית המיקבול. לבחור לא "להיות נאמנים כבר מהדייט הראשון".
ג. יחסים מקרטעים - אם הכרתם מישהו/י שמצא/ה חן בעיניכם, אבל הוא/יא לא עונה לטלפונים, קובעת ומבריזה, אתם יוצאים פעם בשבוע, במקרה הטוב פעמיים, מדברים פעם ביומיים שלושה, וזה ככה כבר שבועיים שלושה. היחסים לא מתפתחים, הם מקרטעים. אז - או שאתם לא בחרתם בהם עד הסוף או שלא בחרו בכם. במקרה של יחסים מקרטעים, אם פנו אליכם באתר הכרויות ונראה שיש פוטנציאל בפניה, אם חברים רוצים להכיר לכם, הם פנו אליכם זה לא שחיפשתם את זה. במקרה הזה אני ממליצה למקבל. כאשר אנחנו רוצים מישהו שכנראה לא בקטע שלנו - הרגשות שלנו מוקצנים, הרצון "שירצו אותנו" גובר ואז אנחנו עסוקים בלהיבחר במקום לבחור. אנחנו לא בודקים את בן/ת הזוג אם הם אכן מתאימים לנו. גם במקרה זה מומלץ למקבל, כי יש לנו ביד רק פוטנציאל ליחסים ולא יחסים מחייבים. אם לא בחרו בנו - אז למה שנהיה נאמנים?! (שוב אני מדגישה, אל תחפשו בכוח מישהו לצאת איתו, אך מה לעשות דווקא כשאנו מתחילים לצאת עם מישהו/י פתאום כולם נזכרים בנו ומתעוררים הרבה פוטנציאלים)
ד. שלב האי-וודאות - השלב השני בהתפתחות קשר הוא שלב האי-וודאות. מטרת השלב הזה הוא לבחור ולהבחר ולא ליפול ליחסים ללא הפעלת שיקול דעת ולהסתמך על רגשות בלבד. השלב הזה נמשך בסביבות 6 שבועות פלוס מינוס (בגילאי 25 ומעלה). רוב הרווקים הסדרתיים מתקשים להתמודד עם אי-וודאות והם רוצים את תחושת הביטחון כאן ועכשיו. לכן הם פוסחים על שלב אי-הוודאות, ובמקום לבחון אם היחסים מתאימים להם הם קופצים ישר לשלב הוודאות ובוחרים בבן/ת הזוג ומהר מאד משקיעים אנרגיה, זמן, מחשבה (וכסף) ביחסים. בשלב הזה של אי-הוודאות אם התעוררה הזדמנות אחרת אז זה בסדר לצאת עם אנשים נוספים. הקשר עדיין רק בחיתוליו והוא בתהליך בנייה (הוא לא "זורם חלק" מהרגע הראשון, וגם לא מקרטע, משהו ביניהם). כשאתם עדיין אומרים "הבחור/ה שאני יוצא/ת איתו" (עדיין לא יכולים לומר "יש לי חבר/ה") - בשלב הזה לצאת עם אנשים נוספים יכול לעזור לכם לבחור באדם שהכי נכון מבחינתכם.

נדמה שישנם יותר מצבים שלא כדאי למקבל מאשר מצבים שכדאי. זה רק על הדף, בשטח המצבים בהם כדאי למקבל הם רבים בהרבה מאשר המצבים שלא כדאי למקבל. אז בידקו את עצמכם - האם דעתכם היא אוטומטית, ללא הבחנה, אתם פשוט הוגנים, או האם אתם מפעילים שיקול דעת ויש לכם חופש בחירה?

ובשביל הקוריוז...: כשהכרתי את ארי יצאתי חודש ימים במקביל עם עוד גבר ודאגתי להסתיר זאת, זה היה חודש נוראי. נראה לי שההסתרה היתה החלק הכי קשה. חמש שנים לאחר מכן ארי ואני היינו "ידידים/יזיזים". פעם אחת אחרי בילוי משותף הוא אמר לי שחשוב לו להדגיש שזה לא רציני בינינו, שזה רק רומן חולף ושאני לא אפתח תקוות, שאני לא אפגע... אז בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו שלא ידאג כי אני בדיוק התלחתי לצאת עם מישהו אחר, ודווקא יש פוטניציאל אז כדאי שנבלה כל עוד זה "בסדר" ולא נחשב בגידה. לא היה ולא נברא, לא יצאתי עם אף אחד, זה היה "חבר דימוני" - וזה עשה את העבודה. במקום להדוף אותי הוא רדף אחרי, הוא נכנס לתחרות עם "גבר דימיוני" והוא ניצח אותו. היום אני אשתו.

שנה טובה,
שלכם, יעל
 

♥ אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו ♥
♥ אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו ♥