מה זאת אהבה?

כשהייתי רווקה ונידלקתי על מי שהיום בעלי, זה היה כי הוא היה חכם כזה, עם הומור שנון, והיו לו "סמלי הסטטוס" הנדרשים – גם מהנדס וגם מדריך סלסה. למרות שהייתי אישה בוגרת בת 32 ולא נערה בת 22 בכל-זאת זה הרשים אותי. באותה תקופה הוא לא נתן לי תחושת ביטחון, רק בחלק קטן מהזמן הוא גרם לי להרגיש חכמה ונחשקת. רוב הזמן הוא פשוט נעלם, לא היה נוכח, לא חיזר, לא פירגן... זה לא מאד שינה לי, העיקר שהוא היה חכם ומעניין וזה הספיק בשביל תחושת הפרפרים בבטן, בשביל שאשקיע את מיטב האנרגיה שלי במחשבות כיצד אני גורמת לו להתאהב בי - כי היה ברור שהוא לא מאוהב.

עכשיו אנחנו נשואים. עברנו הרבה תהפוכות והרבה תלאות כדי להגיע עד הלום. הגשמתי את החלום שבמשך שנים לא האמנתי שאגשים. מה לעשות, אישה בת 36, רווקה, שלא היה לה חבר 16 שנה מאבדת אמונה שזה יקרה, אחרי הכל התחתנתי בגיל 37.
מדהים כמה החלום שונה לגמרי ממה שחלמתי.

אתמול בערב עברתי ליד חדר העבודה וראיתי את ארי, בעלי, יושב מול האהבה הראשונה שלו. אין לה מתחרים, אפילו את הבנות שלנו היא מביסה, הזמן שהוא משקיע בה... טוב היא שם מגיל 10, המחשב הראשון שלו. כן, מהנדס אלקטרוניקה בנשמה, האהבה הראשונה שלו היא המחשב, ומאז שהפכו לזוג הוא רק מטפח עוד ועוד את האהבה הזו. הוא ישב בחדר עבודה עם חולצת טריקו בלויה, הבגדים שלו והבלאגנים שלו היו מפוזרים בכל חדר העבודה (והאמת בכל הבית), השיער שלו שלא היה מסופר, שיער מתארך וקרחת, הממממ... זה לא המראה הכי סקסי שקיים. והסתכלתי על הגבר שאני נשואה לו, והוא לא עשיר ולא בעשירון העליון, ולהרוויח הרבה כסף זו לא אחת השאיפות שלו, מבחינתו שנגור בדירת 4 חדרים איפושהו, נחיה בצמצום, והוא עדיין יהיה מרוצה מהחיים. הוא לא מנהל את "מחלקת הכספים" של הבית שלנו, וגם לא מארגן נופשים ושבתות מגניבים. הוא גם לא משכיב כל ערב את הבנות ומקריא להם סיפור בזמן שאני מבלה עם חברות מבזבזת את הכסף שהוא הרוויח... כן, זה הגבר שהתחתנתי איתו, זה הגבר שאני אוהבת.

אבל מאוחר יותר כשהלכנו לישון והוא התכופף לתת לי נשיקה וראיתי את הקמטים שבצידי העיניים, הקמטים שאספנו ביחד. הוא נראה לי הגבר הכי יפה והכי מדהים בעולם. כי בדקה הזו שהוא מסתכל לי עמוק בעיניים ונותן לי נשיקה עדינה על השפתיים אני רואה בעיניים שלו את כל סיפור האהבה שלנו. את כל הפעמים שהתחרפנתי לפני מחזור וצעקתי והעלבתי והוא עדיין נשאר, למרות שהרגשתי הכי רעה בעולם. וכל הפעמים שהקאתי והתפתלתי מכאבי בטן והוא שם את היד שלו על הבטן שלי וכמו קסם זה שיכך את הכאב, הוא לא נבהל ולא היה חסר אונים. הוא לימד אותי מחוכמת היוגה לשתות מים עם מלח כשאני מקיאה כי זה מרגיע את החומציות ולא שורף בגרון. ואפילו אחרי שתי לידות ולמרות שעליתי 25 קילו הוא עדיין גורם לי להרגיש נחשקת וכל הזמן אומר, "אני סומך עליך, זה שלב את תעברי אותו ותרזי". הוא לא מתלונן, הוא לא לוחץ. וביום האהבה כששיפצנו את חדר האימון הוא אמר לי "תראי אנשים יוצאים לצימרים או למסעדה ביום האהבה, אנחנו יוצרים ביחד, זה מה שאני אוהב באהבה שלנו". וזה רק שניים שלושה קמטים שאספנו ביחד, עברנו ביחד את המוות של ההורים שלי ואת המוות של אחותו שנפטרה מסרטן, זה כמה קמטים עמוקים. ובוודאי – אספנו ביחד גם הרבה קמטים של צחוק, שמחה וסיפוק והנאה.

השבוע שלפני יום כיפור הוא זמן של חשבון נפש בשבילי (למרות שאני לא דתיה). אז מצאתי את עצמי שואלת - למה אני לא זוכרת את כל הדברים הטובים האלה בכל רגע ורגע בחיי הנשואין שלנו? למה אני מתעסקת בדברים הקטנים והמעצבנים האלה?
אולי בגלל שלהרגיש את זה הופך אותי לשברירית ופגיעה. כי להיות תלויה ככה במישהו, אותי זה עדיין מפחיד (לא סתם התחתנתי בגיל 37). ואולי זה שהוא לא מושלם מאפשר לי לחיות טוב עם עצמי. אני עוד פחות מושלמת, אני כל-כך רחוקה מלהיות האישה שדמיינתי שאהיה לבעלי. אני לא זוכרת מתי סתם קניתי לו חולצה בקניון, או סתם התקשרתי אליו באמצע לומר לו שאני אוהבת אותו. לפני כשבועיים, שישי בלילה תיכננו ערב רומנטי, אבל בסוף היינו כל-כך עייפים, שלקחתי נר של שבת הדלקתי והחזקתי ביד.
– "מה זה?" הוא שאל
– "זה הכי הרבה רומנטיקה שאני יכולה לייצר עכשיו"
– "זה, בסדר, בפנסיה יהיה לך יותר זמן וכוח לזה"
אז אתם מבינים - זאת אהבה בשבילי, שהוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. ככה כמו שאני, לא מושלמת ועם זאת כל רגע ורגע אני רוצה להיות אישה טובה יותר בשבילו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

שלכם, יעל

 

♥ אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו ♥
♥ אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו ♥