התפילה שפותחת את הלב לזוגיות
הבלוג של יעל על יחסים ויצירת זוגיות, מיוחד ליום כיפור

"יעל, שירי (החברה הכי טובה שלי) מתחתנת. כל שנה בחגים היינו טסות ביחד לחו"ל, שתי רווקות חתיכות ושובבות. השנה אין לי עם מי לטוס, אני עוזרת לה לתכנן את החתונה שלה. אני הולכת איתה למדידות של השמלה, להחזיר את הטבעת מתיקון, אני מעורבת בכל ההתלבטיות שלה. לי היא בוכה כשהחבר שלה עושה לה מבחני לחץ, אני מרגיעה אותה, מסבירה לה שלמדנו את זה וזה בסדר, זה חלק מהדרך.
אני צופה בהתלהבות שלה, אני מחייכת אליה מבחוץ אבל בפנים אני מרוסקת, למה אני נשארתי מאחור? תמיד היינו בטוחות שאני זאת שאתחתן ראשונה! למה אני לא זאת שמודדת את השימלה? למה אני לא זאת ש'רבה עם החבר', זאת שצריכה שינחמו אותה?
את מבינה איזו נואשות, אני מקנאת בחברה שלי על זה שהיא רבה עם החבר שלה.
כמה נמוך, כמה עולב.
יעל למה אני עדיין לבד? אני עושה כל מה שלימדת אותי, אני לא מתווכחת, גם את התרגילים ההזויים, גם מה שלא חשבתי שיעזרו לי. הכל עשיתי, כבר עברה חצי שנה ועדין אין לי זוגיות. 
אני רק מבקשת אהבה, זוגיות, משפחה למה אני צריכה לעבור את כל זה?
יעל בבקשה תעזרי להתחתן השנה."

את ההודעה הזו קיבלתי לפני שנה, מנתי, בשעה 1:30 בלילה כשחזרה ממסיבת הרווקות שהפיקה לשירי. 

בתחילת השבוע קיבלתי ממנה טלפון, אחד המוזרים שקיבלתי בזמן האחרון, אז מחקתי את הבלוג שהתחלתי לכתוב ליום כיפור (המדבר על חשבון נפש וסליחה), ובחרתי לכתוב על נתי:

"את מקשיבה" היא פתחה, "קיבלתי הצעת ילדים".
אין כאן טעות הקלדה. היא באמת קיבלה 'הצעת ילדים'.
בן הזוג שלה הכין ארוחה רומנטית, ושלף... מתנה:
חבילת חיתולים, חבילת מוצצים וקופסת מטרנה, עטופים בניר עטיפה צבעוני. הוא לא בקטע של חתונה וממסד, אבל הוא לא יכול לחשוב על מישהי שמתאימה יותר להיות אם ובת זוג למסע.
                         
לא אוכל לפרט את כל תהליך האימון שהיא עברה בשנה האחרונה. אציין רק שהוא הגבר השלישי שלה מאז שהיא כתבה לי את המכתב. הם בסך הכל חודשיים ביחד ועכשיו הוא הפתיע אותה עם ההצעה הזאת.

התפילה של הנשמה

זוכרים את הסמס שהיא שלחה לפני שנה? אני אוהבת לקרוא לסוג מכתב שכזה: "התפילה של הנשמה".
ואם אנחנו כבר באווירת חגי תשרי אז "הבכי שיצא מהלב שלה פתח שערי שמים". אם תשאלו אותי - פתח שער חדש בתוכה.
פעם הייתי קוראת לזה "לרדת למקום של התפילה".
כשאנשים מלאים בביטחון עצמי, חשיבה חיובית, אופטימיות, דייטים ופעלתנות... הם לא פוגשים את הכאב והפחד האמיתי של הרווקות, 
הם מפחדים להודות שאולי הם לא יודעים מה לעשות, איך לעשות.
הם חושבים שהם שונים מהרווקים אחרים, טובים יותר, הם בטוחים שזה עניין של התאמה, אולי זמן. הם - בסדר.

אני, אישית, ממש פחדתי לפגוש את המקום שלי שמודה בזה שאני פשוט לא יודעת לעשות זוגיות. "אלוהים בבקשה תעזור לי, אין לי מושג איך לעשות את זה". זה היה לפני 12 שנים.

היום, אחרי 10 שנים שאני מאמנת למציאת זוגיות, אני יודעת לומר: כל המתאמנים שלנו חוששים, פוחדים. חלקם מודע לפחדים שלהם, חלקם ממש לא. הראשונים שפוגשים את הפחד, מתעמתים איתו, עושים תהליך מודע איתו - הם הראשונים להתחתן.

היום, שאני לא פוחדת מהמילים אלוהים ורוחניות, 
היום שאני לא יודעת במה אני מאמינה ובמה לא,
אני מבינה למה אומרים שתפילה אמיתית שיוצאת מעומק הלב, משורש הנשמה, היא התעלות.
היום אני כבר קוראת לזה "לעלות למקום של התפילה".

אז אם בראש השנה נתתי כמה טיפים אימוניים, ארציים, היום הטיפים הם תודעתיים, רוחניים.

נצלו את אנרגיית יום כיפור לתפילה. לא השיחה הפנימית הרגילה שלכם, על שעצוב לכם, לבד לכם, הדכדוך הזה שמלווה את החגים.
חפשו את הכמיהה האמתית שלכם - "למה נשארתי מאחור", "למה אין לי חבר לריב איתו", "למה זה כל-כך קשה",
"למה אני פוחדת לאהוב", "למה אני לא מעז להתחיל עם הבחורות שאני באמת רוצה", "אלוהים בבקשה שלח לי בחורה שתהיה לנו אהבה עמוקה"...
אלה רק מקצת מתפילות-הנשמה שקיבלנו ממתאמנים במהלך השנים. כולם תוך מספר חודשים עד שנה מצאו את הזוגיות שחלמו עליה.

אני זוכרת את רגע התפילה שלי.
ארי ענה למכתב שלי (היום ארי הוא בעלי, אבל אז הוא היה בטיול בהודו עם כרטיס לכיוון אחד בלי כוונה לחזור לישראל) וכתב לי:
"את כמו בלון שניפחו ושיחררו. מתעופף ללא כיוון. אין ביננו כלום ולא יהיה, אני מכיר את עצמי, את לא הטיפוס שלי. צאי עם בחורים אחרים, תמצאי את האהבה שאת כל כך רוצה"

"אל תבכי תעבורנה שנים,
ואחר לך יביא טבעת.
ואני לא אני, לא אני,
הוא האיש אל בואו מצפה את."

ואוו, כמה דמעות הזלתי על השיר הזה.

כמה ימים הסתובבתי מוצפת ברגשות ובמחשבות. לא יכולתי יותר להילחם ברגשות שלי, הייתי מותשת. נמאס לי לעשות הכל כדי להפסיק לאהוב את ארי.
נמאס לי להכריח את עצמי לצאת עם גברים אחרים, לכפות על עצמי יחסים, כדי "להרגיש נורמלית".
נמאס לי להסתיר את הרגשות שלי כדי לא להרגיש דחויה, מושפלת, נחותה. פתטית.

אז עניתי לו "אותך אני אוהבת. ואני לא אצא עם אחרים. זה לא קשור אליך, זה קשור אלי. אני בוחרת להיות נאמנה לעצמי, נאמנה לרגשות שלי".
הודיתי בפני עצמי שאני לא יודעת מה לעשות, אין לי שמץ,  ואם חתונה, זוגיות, משפחה זאת לא הדרך שלי אז אני אקבל את זה ואני לא נלחמת יותר.
והתפללתי בתוכי שאמצא את הדרך שלי"

אם בגיל 35 (לפני 12 שנה) היו אומרים לי שהדרך שלי תהיה כל-כך קשה כי השליחות שלי היא לאמן אנשים לייצר זוגיות טובה - הייתי צוחקת לגורל בפנים. מה זה קשור אלי?? אבל ללא ספק הדרך הזו הכשירה אותי. אחרי שיורדים / עולים למקום של התפילה, אחרי שפוגשים את הייאוש הגדול, את עומקו האפל של הפחד,
אחרי שעוברים את כל המכשולים האפשריים, עד כי נדמה לפעמים שזו דרך מכשולים מעגלית שלא באמת מובילה לזוגיות, אחרי שעוברים את כל זה, מוצאים כוחות פנימיים כדי לעזור לאחרים לעבור את הדרך המיוחדת שלהם, את הכוח לצלול אל תהומות הכאב, אל שורש הנשמה, אל תחתית הבור של הכמיהה לזוגיות.

כשאני רואה את המתאמנים שלי הולכים במעגלים, אני תמיד מחזיקה עבורם את הידיעה שגם אם הם כרגע לא מסוגלים לראות את זה, זה תמיד בידיים שלהם לסלול לעצמם את הדרך לזוגיות מאושרת.
אני שם רק בשביל לכוון, שלא יילכו במעגלים.

ומה עם נתי? היא אמרה כן להצעת הילדים שקיבלה :) . אז זה כאילו הם התארסו. סוג של.

גמר חתימה טובה!

יעל