היא יצאה עם אולי 100 בחורים, ואני לא מגזימה. היא יפה, סקסית, חכמה, חמודה, משקיענית. היא נכנסת לאתרי הכרויות כל יום. כל שלושה שבועות היא מחליפה תמונות ואת הטקסט שהיא כתבה על עצמה, כי זה מקפיץ את הכרטיס שלה. היא לא רק מחכה שיפנו אליה היא גם יוזמת בעצמה. היא רוקדת ריקודי שנות ה-60 כל שבוע ומכירה שם גברים. היא נוסעת לחופשת סקי פעם בשנה וגם שם היא מכירה גברים. היא עובדת בחברת תרופות הולכת לכנסים של רופאים, מבקשת מכולם שיכירו לה איזה רופא, היא לא מתביישת כולם יודעים שהיא מחפשת, יצאה עם כמות לא מבוטלת של רופאים. רוב הגברים שיצאה איתם רצו לצאת איתה שוב. "אני מומחית לדייטים ראשונים. כולם רוצים לצאת איתי שוב, זה נדיר שלא אבל אחרי שלושה מקסימום חמישה דייטים הם בורחים". ככה בשבע שנים האחרונות.

היא הגיעה לאימון רגע לפני שהיא בוחרת לעשות ילד לבד, ברור לה שכאשר היא תכנס לתהליך של "חד- אימהיות" (הגדרה שלה לא שלי) היא מוותרת על זוגיות. רוב החברות/מכרות/קולגות החד-הוריות לא בזוגיות. היא לא האמינה שלה זה יקרה אבל היא מתחילה להבין את "החד-אימהיות". אין לה כוח יותר לדייטים, נמאס לה להתאמץ, להשקיע ולהתאכזב ולהתאכזב ולהתאכזב – "די נמאס לי, נמאס לי, אני לא יכולה יותר, הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה זוגיות, אבל כמה אפשר, נסיתי הכל. אני לא יכולה יותר לפתוח את הלב ולהתאכזב, אני רוצה לוותר על הכל. אבל אני לא יכולה לוותר, אני לא יכולה לוותר על זוגיות. מגיעה גם לי" היא ישבה אצלי בחדר ובכתה. יכולתי להזדהות עם היאוש הזה, הפחד העמוק להישאר לבד, להודות לעצמך ולעולם שנכשלת במשימה הכל-כך פשוטה הזו, שנשים הרבה פחות מוכשרות ממך מצליחות: שמנות, מכוערות אפילו טפשות מצליחות למצוא בעל אבל את, את לא מצליחה.

החדשות הטובות - ככול שמתאמן/נת  מיואשים יותר, רוויים יותר, כך האימון שלהם טוב יותר. הם מתמסרים עד הסוף כי אין להם מה להפסיד, הם יכולים רק להצליח, רק להתרומם מהנקודה בה הם נמצאים. יש מתאמנים שמבקשים שאאמן אותם והם נפסלים על הנקודה הזו - "לא ירדו מספיק נמוך" ומי שלא "ירד מספיק נמוך" ברוב המקרים לא מוכן להשתנות. אז אני פוסלת אותם, אומרת להם "תחזרו בעוד חצי-שנה אולי שנה ואז נראה" ואלה שחוזרים האימון שלהם מדוייק, מהיר וממוקד.

בדיוק כמו שקרה עם דניאלה. היא חזרה אחרי שנתיים, כשהייתה כבר בת 41, בדקה ה-90, מבחינתה, אם היא לא תביא ילד עכשיו אז אבוד לה.

אימון מסוג זה מתחיל בגמילה. וגמילה היא תהליך מאד קשה ובשל היותו כל-כך קשה צריך להיות מאד בשלים ומוכנים לאימון. גמילה מגברים ומדייטים, 3 חודשים אסור היה לדניאלה לצאת עם גברים. היא הקפיאה את כל המנויים שהיו לה באתרי הכרויות, כשהציעו לה שידוך היא סרבה בטענה שיש לה תקופה עמוסה אבל היא תשמח שיתנו את הטלפון שלה בעוד כך וכך שבועות. אסור היה לה להתחיל עם גברים להגיב לגברים, לפלרטט עם גברים. גבר=אלכוהול והיא בגמילה. זה היה אחד הדברים הכי קשים שהיא נאלצה לעשות. בחודש הראשון היא היתה מתקשרת וצועקת עלי, רבה איתי, מתמקחת איתי ומטילה ספק במקצועיות שלי. אחרי החודש הראשון היא נרגעה קצת, עדיין היא הרגישה ריקנות, פחד, ייאוש ורצתה לברוח לדייטים כדי לא להרגיש. זה היה קשה, להתחיל עם גברים זה משכך פחדים. בשלושה חודשים של הגמילה יצאנו למסע פנימי לגילוי מה הגורם המעכב שלה. בדקנו מה המבנה הפנטגרמי הרגשי שלה -  האם היא אימהית מידי או גברית מידי, האם היא מספיק נשית. האם דפוסי החשיבה שלה הם של ציפור אהבה (זוגיים) או זאבה בודדה (רווקיים). האם היא מסוגלת להכיל את שלב האי-וודאות שבהתפתחות קשר, האם היא עוברת את השלבים אחד-אחד או מנסה לדלג על כמה. האם היא מכירה את "שפת המינים" ויודעת איך גברים חושבים ומה הם צריכים כדי להשאר בקשר זוגי.

זה לא היה קשה לגלות מה הטעות של דניאלה - "הרגל הגברית שלה היתה ארוכה", היא לא הבינה בכלל מה גברים צריכים. היא חיזרה כמו גבר. למרות שהיא נתנה להם לשלם עליה, עד דייט חמישי היא לא היתה מתקשרת. אבל היא היתה "ועדת תרבות", "ועדת חברה", יועצת פיננסית וסטייליסטית – אשת חיל מי ימצא. כלומר היא התאמצה להרשים אותם היא השקיעה בהם - היא חשבה שאם הם יראו עד כמה היא מוכשרת ומשקיענית והיא תשדרג את החיים של הגבר שהיא יוצאת איתו, אז הם יתאהבו בה. היא לא מבינה בגברים. אין רע בלהיות כל-כך מוצלחת, לא צריך להסתיר את זה אבל גם לא לנפנף בזה. זה לא מה שגברים צריכים. זה לא מה שיגרום לה להכנס לזוגיות משמעותית. לדניאלה היתה אמונה שהיא צריכה להתאמץ ולהשקיע ולעשות הרבה כדי שיהיה לה קשר. היא לא היתה מסוגלת לתת לגברים להשקיע בה, היא לא ידעה לתת להם להרגיש שהיא זקוקה להם, שלא יחשבו שהיא תלותית. היא היתה עסוקה בלהרשים אותם בלהתאמץ להשיג אותם במקום לתת להם להתאמץ. גבר צריך לכבוש כדי להרגיש גבר ואישה בתבונה נשית צריכה לתת לו להרגיש שהוא כובש. אחרי 3 חודשים דניאלה יצאה לדייטים ואסור היה לה להתאמץ, אסור היה לה ליזום, אבל מותר היה לה "לחלק מדליות". היא למדה לעודד את הגברים להשקיע בה. זה לא היה לה פשוט, היא מעדה כמה פעמים. אבל כשהיא התחילה לצאת עם דני (הבחור הרביעי אחרי הגמילה) וכמו תלמידה למופת עשתה כל מה שאמרתי לה - תוך 3 דייטים היא הרגישה את ההבדל. כשהיא הרגישה כמה זה עושה לה טוב וגם לדני היא התמסרה לגמרי, נתנה לו להוביל, לא ניסתה להרשים אותו אלא לפרגן לו. זה עבד. השבוע היא התקשרה לומר לי שהיא נכנסה להריון, שהוא ממש שמח שהם עוברים לגור ביחד, טסים עוד שבועיים לקפריסין להתחתן. היא עדיין לא מאמינה שזה קורה.

"אני מודה לך, אבל יש לי שאלה אחת שממש מציקה לי. למה לפני שנתיים לא הסכמת לאמן אותי? יכולתי כבר להיות נשואה שנתיים, את מבינה שזה ממש מכעיס".
-" לא ירדת מספיק נמוך, חמודה, לא ירדת מספיק נמוך!!"

שלכם, יעל

מזדהים עם הסיפור? כיתבו לנו את הזוית שלכם!

♥   אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו   ♥
♥   אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו   ♥