עוד שנה עברה. אבא שלי היה נוהג לומר "הימים ארוכים והשנים
חולפות מהר".
לכבוד
ראש השנה החלטתי לכתוב לכם משהו אחר, משהו שקשור להגשמת חלומות ובכלל, לחלום
בגדול.
אני נוהגת כל שנה להגדיר לעצמי 'מטרות משנה' לשנה הקרובה: יעדים לכבוש, איכויות
בעצמי לשפר...
בשנה שעברה נרשמנו לקורס של עסקים מבוססי שליחות. 
נרשמנו מייאוש.
במשך שנה לא הצלחנו למצוא עוד נשות מכירה ונשארנו עם אחת שעובדת 1/4 מישרה ומדברת
על ההיריון הבא שלה.
פייסבוק וגוגל שוב שינו קצת את "כללי המשחק" ונאלצנו שוב
לחפש דרכים להגיע לאנשים שצריכים אותנו (ובעצם גם אנחנו צריכים אותם),שוב מצאנו את
עצמינו משקיעים מלא זמן בשיווק ומכירות תחום שאנחנו ממש אבל ממש לא אוהבים, כי מה
בסה"כ רצינו? לאמן.
מיואשים וסקפטים הלכנו פעם בחודש למפגשים. במחשבה ש"אם לא ממש
נמצא את הפתרון שאנחנו מחפשים -לפחות פעם בחודש, ננוח, נהיה בצד ששומע בצד שמקבל
שירות ולא בצד שמרצה וצריך לדאוג לכל הפרטים הקטנים, מקסימום נהיה בחברה של אנשים
ממש טובים שכמוני מאמינים שכל הזמן צריך ללמוד ולהשתדרג".
מצאנו את עצמנו בקבוצה של אנשים מקסימים ואיכותיים, אבל מה? קצת
נסחפים... אנשים שרוצים להביא שלום לעולם ומוכנים להתאמץ, אנשים שרוצים לייצר שינוי
חברתי ויש להם תוכנית וכבר הלכה למעשה מייצרים שינוים במעגלים שהולכים וגדלים וכד'.
אנחנו שומעים אנשים עומדים ומצהירים על הפרוייקט שלהם ולא מאמינים
שבאמת מישהו מאיתנו יעשה שינוי גדול. ואז המנחה אומר - "כמה שהחזון שלכם יותר
בומבסטי ולא ניתן להשגה, כמה שהוא יותר מגוחך בעיניכם ככה הוא יותר אמיתי ונכון,
גם מנהיגים גדולים התחילו מהשפעות על החוגים הקרובים שלהם ולכולם היה חזון
גדול".
ואני חושבת לעצמי "תעזוב אותי מחזון עולמי וממנהיגות, רק תן לי
כמה כלים שיווקיים טובים שגם יהיה לי כייף לעשות אותם, זה בסדר אני משאירה לך
ולחבר'ה הטובים כאן לשנות את העולם, להשפיע ברמה חברתית. זה לא בשבילי".
ובאותו חודש כותבת בקבוצת הווטסאפ המאמנת של נבחרת ההתעמלות של הבת הבכורה שלנו
(בת 10): "בנות, ב-2024 אנחנו באולימפיאדה!". לא נסחפה בכלל. אז כתבתי
לה "אולי נגיע קודם לאליפות ישראל?!!". "יעל!!! אני התחריתי
באולימפיאדה והבת שלך כישרונית אני יכולה להוביל אותה לאולימפיאדה, זה תלוי בה
ובכם".
זמן מה אחרי, מצאתי את עצמי מבצעת משימה ובסופה מצהירה בקול רם (בלי
בושה) - "אחוזי הגירושים בארץ 33%, ובקרב החילונים זה כבר מגיע ל-50%. אחוזי
הגירושים של בוגרי הסדנאות שלנו הם 3%! אז יש לנו כאן מתכון שעובד, לכן אני שמה
לעצמי יעד להוביל שינוי חברתי ולהוריד את אחוזי הגירושים ל-10%, כי השלום
מתחיל בבית". כמובן שקבלתי המון מחיאות כפיים ואני חושבת לעצמי "רגע עוד
לא יצרתי את השינוי על מה אתם מוחאים לי כפיים?" ובקול רם אמרתי למאמן
"אל יתהלל חוגר כמפתח" והמאמן של עונה לי "אני לא יודע לגבי
האחרים, אני מוחא לך כף כי זה לא מובן מאליו להרשות לעצמך לחשוב בגדול. זה מחייב,
זה מפחיד. יותר קל להצליח כשמתחייבים בקטן או כשלא מתחייבים בכלל, אז בראבו שהסכמת
סוף סוף לחלום והסכמת לראות כמה מדהימה את".
ופתאום קלטתי שבאמת הפסקתי לחלום. אפילו בקטן. זה נעשה קשה ומפחיד
לחלום. כי לנהל עסק דורש משרה מלאה, ולגדל שתי בנות להיות בטוחות בעצמן וביכולתן
גם דורש משרה מלאה, לתחזק זוגיות טובה ויותר מזה לחיות בזוגיות שתומכת בשליחות
ובמימוש עצמי של שני בני הזוג, טוב לא משרה מלאה, רבע משרה, אפילו 1/8 זה כבר הרבה
כשיש עומס. ומסתבר שגם לדאוג לבריאות שלי דורש חצי משרה (חדר כושר, רופאים, בדיקות
שלא נגמרות ולא באמת מובילות למציאת שרש הבעיה...) אז נשחקתי והפסקתי לחלום, רק
כיביתי שרפות.
השנה זו שנה שאני בוחרת לחלום בה. אני בוחרת לחזור להיות האישה
שחולמת בגדול (מלבד תחום המשקל שאני מתכננת לחלום קטן ב-20 קילו ;-)
השנה הזו אני הולכת להנהיג את החיים שלי ולעשות צעדים קטנים לקראת
חלומות גדולים.
וברגע שהסכמתי לחלום נפתחה הדרך, זה עדיין נורא מפחיד, במיוחד כשמצהירים
כוונות, זה כבר מחייב והנה הצהרתי. אין לי מושג איך אני הולכת לעשות זאת - יודעת
רק מה הם הצעדים הראשונים:
מצאתי את עצמי כותבת תסריטים לסרטונים ביוטיוב - אז השנה לא רק תקראו
את הידע המדהים שלנו אלא גם תראו ותשמעו אותנו מדברים עליו (אגב, אני שונאת להצטלם).
ויהיה גם קורס מאמנים כי אי אפשר להוביל שינוי חברתי לבד, צריך עוד
שליחים שמאמינים בחזון ורוצים להשפיע, וכל הפעילויות שלנו לרווקים ומחפשי זוגיות
יהיו שונים משנים קודמות - יותר מרחב, יותר קלילות, יותר "לחלום בגדול".
ויש לנו ערב-זוגות חדש מגניב וחווייתי שעושה טוב לנשמה, עושה טוב
לזוגיות ומאפשר לזוגות לחלום בגדול ולהתחיל לטעום את החזון הזוגי שלהם, שהעברנו
לפני שבוע. זה היה ממש כיף כבר שנים שלא העברנו חומר חדש לגמרי.
והנה אני הולכת להצהיר שאת כל הידע שאנחנו מלמדים אני מקבלת ממקור
ידע שקורא לעצמו "מיכאל" ואין לי מושג אם יש דבר כזה בכלל, ואין לי מושג
למה אני, ואין לי מושג אם זה בכלל משנה. אבל מי שחולם גדול מתחיל בלהיות גאה במי
שהוא ומה שיש לו להציע לעולם. ואם מה שיש לי להציע לעולם הגיע מתוך מחשבות מוזרות
ומפחידות שאפילו גרמו לי לשקול לקחת פסיכיאטר שייתן לי טיפול תרופתי נגד
"מחשבות שווא"... אלא ש"מחשבות השווא" האלה עזרו עד היום
ליותר מ-210 אנשים להתחתן, אז... שימשיכו לבוא.
שתהיה לכולנו שנה טובה,
שנה של מנהיגות והגשמת חלומות גדולים!
שלכם,
יעל
מחפשים אולם להעביר הרצאה, סדנה או ארוע?