בבלוג הקודם התחלתי לספר על
המסע האישי שעברתי בעסק ולמה החלטנו לפרוש בשיא כשהבנתי שהפנטזיה לא תתגשם. סיימתי
את הבלוג בשאלה:
מתי
ביחסים אנשים מפסיקים לנסות להשתפר, לגשר על הפערים, להרחיב את החלקים שהם אוהבים
וטוב להם ולצמצם את החלקים הקשים, המעכבים, הלא נעימים – מתי מכריזים game over?
הפנטזיה יכולה להתגשם. היא בידיים שלי. אם
אני לא אוהבת חלקים מהעבודה אני יכולה להביא עובדים שיעשו אותה, שותף... יש לזה
מחירים. חלומות מתגשמים אם נסכים לשלם את המחיר. בדיוק כמו שבמשך 10 שנים כל ערב
שעמדתי מול קהל והרצאתי, כל שיחת אימון, כל חתונה שהגעתי אליה וידעתי שיש לי חלק
בהצלחה הזו, בשמחה הזו, בחלום שעזרתי לעוד אדם להגשים, בכל רגע כזה הגשמתי חלום.
כל יום שילמתי את המחיר של הגשמת החלום. ואפילו יכולתי לשמוח שלמרות שאני לא אוהבת
יש לי את היכולת לעשות את כל הפעולות הלא אהובות שמאפשרות לי להגשים את החלום.
אבל אז החלום התחיל להתפוגג. התשוקה הלכה
ודעכה. הדחף שהיה לי לעוד ועוד אנשים להתחתן הלך ודעך. הרגשתי שכבשתי את הפיסגה
שלי, שחייתי בגדול, הצלחתי בגדול אבל ההצלחה הזו כבר לא התשוקה שלי.
לפני שנה הייתי בהרצאה של המאמן שלי הוא
סיפר שהוא מצא את עצמו מרצה מול אולמות של 200 ו 300 איש בתוכנית מצליחה, אבל
כשהוא היה לבד מול המראה הוא לא יכול היה לרמות את עצמו ולהגיד לעצמו שההצלחה הזו
מלהיבה אותו. באותו רגע הרגשתי שהוא מוציא לי את המילים מהפה. 
כי אני יכולה ללכת לחתונות ולקבל חיבוק ענק
מאימא של הכלה, שלוחשת לי באוזן "תודה ענקית, הבת שלי חייבת לך את האושר
שלה", "זה שליחות מה שאת עושה"... ואין ספור משפטים בסגנון. ובתוכי
אני מרגישה בכלוב של זהב, מחוייבת לשליחות, מחוייבת לאושר של אחרים. אבל רגע, אני כבר
לא שמחה בעשיה שלי. אני שבעה. די. שבעתי. שנה המשכתי לנהל עסק, לאמן כשאני מרגישה
איזו תחושה שאני לא יכולה לוותר, אני חייבת זאת לאנשים. איזו שטות, האושר של אנשים
הוא בידיים שלהם, יש מלא מאמנים לזוגיות, אם לא אני הם ימצאו את דרכם. אני מחוייבת
אך ורק לאושר שלי (ולאושר של הבנות שלי, וזה גם בספק), גם לאושר של ארי אני לא
אחראית. הכי קשה היה לי המשפט שארי אמר לי "אם נסגור את העסק יהיו לנו חיים
עצובים ומשעממים". אימאל'ה, אני לא רוצה חיים משעממים ועצובים, אני לא רוצה
בעל משועמם ועצוב. כלוב של זהב. בשנות ה-20 שלי, התחביב הגדול שלי היה להכיר אנשים
חדשים. יצאתי לבילויים, טיולים, לימודים והסתובבתי כמו ילדה בלונה-פארק מתלהבת
מאנשים, מלהכיר אותם, לגלות אותם, להתחבר ואפילו להיות מחוזרת על ידם (זה כייף
שאנשים מעוניינים להיות חברים שלך ומוכנים להתאמץ כדי להיות בחברתך). היו לי עשרות
חברים ובכל אחד ואחת מהם השקעתי. בשנות ה-30 זה השתנה, הרגשתי שאין לי זמן לאנשים
חדשים, בקושי יש לי זמן לחברים שלי. לאט לאט צמצמתי את מספר החברים, התמקדתי בכמה
מהם/ן ואת כל האנרגיה שלי הפניתי לחברויות האלה, העמקתי אותם וחזקתי אותם ונדיר שרכשתי
חברים חדשים (מלבד כמה מתאמנים שלנו שהפכו חברים ממש טובים). ככה בדיוק אני מרגישה
עכשיו, אני רוצה להתמקד בלקוחות הקיימים, הם מרתקים אותי, הם חשובים לי. לא פעם הם
פנו אלינו ואמרו שגם אחרי החתונה עוד יש עבודה וביקשו שנאמן אותם או שנעשה סדנאות.
אבל היינו כל כך עמוסים שזה לא התאפשר לנו. עכשיו הדחף שלי הוא להתמקד במה שקיים,
לא להרחיב, לא לגדול, לא למצוא שותף שיעזור לנו להביא עוד ועוד לקוחות חדשים. אני רוצה להתמקד בלקוחות הקיימים ולהשקיע בהם.
זאת הסיבה האמיתית שהשותף המיוחל לא הגיע
או שלא עשיתי מאמצים להגיע אליו. זאת הסיבה האמיתית שהחלק שלא אוהבים עולה על החלק
שאוהבים. זאת הסיבה אני לא רוצה להמשיך לשלם את המחיר.
אנשים שאלו אותנו "אבל מה תעשו עם
אולם ההרצאות שקניתם והשקעתם בו?"
בתחום קבלת החלטות יש מתודה שאני מאד אוהבת שנקראת "להגן על עצמך ולא
על ההחלטה". אז נכון שלפני 3 שנים קנינו אולם, זאת היתה החלטה עיסקית נבונה,
מתאימה לתקופה שהתקבלה. אבל עכשיו האם עלי להמשיך לאמן כי קניתי נכס והשקעתי בו?
האם אני מגנה על ההחלטה הזו? או האם אני מגנה עלי שלא רוצה את זה יותר?
זה היה תהליך לא פשוט. כלל לא קל להגדיר מה
ההחלטה שתגן עלי, האם אני בורחת מהקושי, האם התשוקה דעכה בגלל הלחץ והעומס, האם
אפשר לעורר בחזרה את התשוקה. כמו שאמר ארי "זה בדיוק כמו זוגיות, הכי קל לקום
וללכת, אם את רוצה תשוקה – עוררי אותה".
אז ארי הוא בעלי שאני בוחרת לחיות איתו ללא אופציה ליציאה, לכן איתו אבחר שוב ושוב
לעורר את התשוקה. עם זאת קיימת ידיעה שיכולה להיות גם מציאות שהוא יבחר בחיים שממש
לא מתאימים לי ואולי נבחר בחיים אחרים ולא אחד בשניה. נבחר לוותר על לעורר את
התשוקה כי המחיר יהיה כבד מידי, והרווח קטן מידי. אבל לבחירות המקצועיות-עיסקיות
שלי המחוייבות שלי הרבה יותר קטנה. ועכשיו אני בוחרת למצוא את התשוקה במקום אחר.
כל מה שלא אבחר לעשות אעשה בתשוקה, כי זאת הבחירה שלי וזה בידיים שלי.
אפילו לסגור את העסק, או לשנות אותו, אני
בוחרת לעשות בדרך של תשוקה ומחוייבות. הידע והדרך שקיבלנו מהמקור 'מיכאל' הוא ידע
מדוייק שעובד. אני מחוייבת בשנה הזו לעשות הכל כדי לדאוג שהידע הזה ימשיך לשמש
אנשים אחרים גם אם אני לא אהיה הצינור שלו. יוטיוב או גוגל יהיו עכשיו הצינור.
ואחרי שקצת אנוח מהשליחות הזו ואתמקד בבית
שלי ובבנות שלי אז אמצא את השליחות הבאה שלי. כמו שמיכאל אמר "אל יעודך
תשוקתך, וזה בידיים שלך" אז מבחינתי אני בסך הכל עוברת לפרק הבא. כרגע, אני
בוהה בדף לבן.
שלכם באהבה ובהוקרה
יעל
מחפשים אולם להעביר הרצאה, סדנה או ארוע?